היסטוריית הג`ודו- מפעילות מחתרתית לאימון ספורטיבי

. לאלו מכם שטרם נתקלו בתופעה נחדד ונוסיף, כי מדובר בצעירים המשתתפים בחוגי ג`ודו. אומנויות הלחימה, הפכו עם השנים לפופולאריות ביותר, והמתאמנים חווים לימוד ג`ודו "אותנטי" עם מורה מקצועי ומוסמך, תוך השקעת כספים רבים ועשרות שעות אימון שבועיות בתקווה להשתתף בתחרויות ולהגיע למעמד של אלופים.
ג`ודו מבחינה היסטורית הוא אומנות הלחימה הראשונה שהומצאה בעת החדשה, סוף המאה ה-19 ליתר דיוק. המומחה הראשון שייצר את מסגרת השיטה הוא איש החינוך היפני ג`יגורו קאנו, שבלעדיו, אם לומר את האמת, סביר להניח שאומנות לחימה זו, לא הייתה מגיעה לתחום הספורט האומנותי ובוודאי שלא לתפוצה כה רחבה בעולם כולו.
הבסיס להמצאתו של קאנו, שיטת הג`ודו, היא דווקא מגבלה גופנית ממנה סבל. קאנו היה ילד נמוך, קטן וחלש הנאלץ להתמודד עם הצקות מצד ילדים חזקים ממנו. בעידודו של אביו, הוא עסק רבות בלימודים וברכישת השכלה רחבה, כולל מערבית. אך למזלו, בזכות קרוב שהמליץ, הוא גם נחשף לאומנויות לחימה מסורתיות והחל להתאמן בשיטות שונות.
עם השנים הלך קאנו והשתכלל. הוא התנסה ברצינות רבה בתחומים שונים, באומנויות לחימה מגוונות ואצל לוחמים מנוסים ונחשבים, ואט אט עלה על כולם ביכולותיו והפך למוביל באמצעות השיטה שיצר על בסיס כל לימודיו ואימוניו במשך השנים. ג`ודו היא אומנם שיטה חדשה שנפוצה בתחילת המאה שעברה, אבל היא מרכזת בתוכה תפיסות עולם אסיאתיות מסורתיות ומשלבת את הרעיונות המרכזיים כמו שימוש בריכוז ובתנועות עגולות, לתורה ספורטיבית אחת.
בזכות תפקידו הבכיר של קאנו במערכת החינוך של יפן וכמו כן, בעקבות השינוי החיובי שחל ביחס המוסדות הגבוהים לתחום אומנויות הלחימה, ג`ודו הפך לאחת מאומנויות הלחימה הנלמדות כבר בבתי הספר ובהמשך אף לספורט אולימפי.
בנוסף, ג`ודו היא אומנות הלחימה הראשונה שבה נקבעו דרגות ה"דאן" המסומנות בחגורות הצבעים המפורסמות, שמאז משמשות שיטות נוספות כמו הקראטה למשל.

. לאלו מכם שטרם נתקלו בתופעה נחדד ונוסיף, כי מדובר בצעירים המשתתפים בחוגי ג`ודו. אומנויות הלחימה, הפכו עם השנים לפופולאריות ביותר, והמתאמנים חווים לימוד ג`ודו "אותנטי" עם מורה מקצועי ומוסמך, תוך השקעת כספים רבים ועשרות שעות אימון שבועיות בתקווה להשתתף בתחרויות ולהגיע למעמד של אלופים.
ג`ודו מבחינה היסטורית הוא אומנות הלחימה הראשונה שהומצאה בעת החדשה, סוף המאה ה-19 ליתר דיוק. המומחה הראשון שייצר את מסגרת השיטה הוא איש החינוך היפני ג`יגורו קאנו, שבלעדיו, אם לומר את האמת, סביר להניח שאומנות לחימה זו, לא הייתה מגיעה לתחום הספורט האומנותי ובוודאי שלא לתפוצה כה רחבה בעולם כולו.
הבסיס להמצאתו של קאנו, שיטת הג`ודו, היא דווקא מגבלה גופנית ממנה סבל. קאנו היה ילד נמוך, קטן וחלש הנאלץ להתמודד עם הצקות מצד ילדים חזקים ממנו. בעידודו של אביו, הוא עסק רבות בלימודים וברכישת השכלה רחבה, כולל מערבית. אך למזלו, בזכות קרוב שהמליץ, הוא גם נחשף לאומנויות לחימה מסורתיות והחל להתאמן בשיטות שונות.
עם השנים הלך קאנו והשתכלל. הוא התנסה ברצינות רבה בתחומים שונים, באומנויות לחימה מגוונות ואצל לוחמים מנוסים ונחשבים, ואט אט עלה על כולם ביכולותיו והפך למוביל באמצעות השיטה שיצר על בסיס כל לימודיו ואימוניו במשך השנים. ג`ודו היא אומנם שיטה חדשה שנפוצה בתחילת המאה שעברה, אבל היא מרכזת בתוכה תפיסות עולם אסיאתיות מסורתיות ומשלבת את הרעיונות המרכזיים כמו שימוש בריכוז ובתנועות עגולות, לתורה ספורטיבית אחת.
בזכות תפקידו הבכיר של קאנו במערכת החינוך של יפן וכמו כן, בעקבות השינוי החיובי שחל ביחס המוסדות הגבוהים לתחום אומנויות הלחימה, ג`ודו הפך לאחת מאומנויות הלחימה הנלמדות כבר בבתי הספר ובהמשך אף לספורט אולימפי.
בנוסף, ג`ודו היא אומנות הלחימה הראשונה שבה נקבעו דרגות ה"דאן" המסומנות בחגורות הצבעים המפורסמות, שמאז משמשות שיטות נוספות כמו הקראטה למשל.