אין הביישן למד? דווקא כן!

אין הביישן למד? דווקא כן!

בושה היא אחת הרגשות שאנו לומדים מגיל צעיר מאד, אם עשינו משהו שההורים לא אהבו או המטפלת בגן או אחד הילדים וזהו - נכנסנו למסלול חדש שגילה לנו את מהות הבושה.
יתכן ואנו פוגשים בבושה בצורה חד פעמית בסיטואציות שונות ויתכן ונפגוש בבושה לעיתים קרובות במהלך חיינו. אם בגיל צעיר אנו מתביישים ממשהו וזה מתבטא בגוף בסגירת בית החזה והרכנת הראש מטה, וכפות הרגליים שלנו נסגרות כלפי פנים, זה אומר שיש שיבוש של זרימה בגוף. אם אנחנו ’נתקעים בבושה‘ אנחנו מייצרים תנועה שיכולה להיות הרסנית כלפי הגוף והנה, ייצרנו דפוס בחיינו.
למשל: מנכ“ל הי-טק שמנהל יותר מ- 800 עובדים, אמנם הגיע למשרה נעלה, אך ליבו וכתפיו ממש לוחצים לאורך כל שנות ההצלחה, וגורמים לו ללחץ וכאבים. עקב עבודה במגע, תנועה ושיחה זיהינו שכבר בגן הילדים היה לו מה להגיד, תמיד ידע, ותמיד הצביע לגלות את תשובת המורה, עד שפגש גננת שלא אהבה אותו והייתה נוהגת להגיד לו: ”אתה תשתוק, שמענו ממך מספיק היום“. מאותו יום הילד כופף גבו, הפנה חלק מגופו הצידה ומאז יודע הכול אבל לא אומר. כלומר הדפוס שנשאר בגופו הוא ”תגובה לבושה“ ובכל שבוע כשצריך לסכם עם העובדים את ההספק ואת תפקודם, הוא נתקל בבהלה, סחרחורות, לחץ בבית החזה וכתף קפואה. ברגע שאיתר את הבהלה הזו מאותו רגש, יכל לשים לב שזה בעצם רק תגובה לאותה היסטוריה אכזרית של אותה גננת חסרת סבלנות והוא, המסכן, רק בעצם התבייש וסיגל לעצמו את אותה עמידה/ישיבה. כלומר, דרך העבודה במגע ובתנועה הוא למד לעזוב את כתפיו, לנשום אל בית החזה ולשים לב שבעצם הוא מגיב להיסטוריה וחי בהווה, כלומר נזכר בגננת ועומד מול עובדיו. במשך זמן קצר מאז שאיתר את מצוקתו ואת ההיסטוריה שלו יכל לעזוב את ה“דפוס“ הגופני ולשנותו ולעמוד בבטחה מול חבריו ללא אותן תגובות גופניות.
הבושה נמצאת בגוף כמו כל רגש אחר. מה שחשוב לנו זה איך ננהל את עצמנו, איך נזוז ונתנועע ומה נכניס לבטננו שתהיה קלה ונוחה בשעות העבודה ובכלל.
העבודה ב‘טכניקת ספלטר‘ מלמדת דרך מגע, תנועה ותזונה איך לנהל את חיינו בצורה שמתאים לנו, כל אחד לחוד ולא ע“פ תאוריות. כל אדם עובר בחייו מהלכים שונים של רגשות שונים ובושה זו אחת המצבים שגוררים אחריהם מבוכה, אי נוחות וכד'.
במרכז למודעות הגוף ואורח חיים, מלמדים את האדם דרך חדשה לשינוי התנהגותי פיזי או רגשי ונותנים לו כלים לשיפור איכות חייו.