תפיסת הגוף נפש

תפיסת הגוף נפש
מתוך ספרו של זיו מאיר: "גוף נפש והפרעות אכילה"

בשנים האחרונות חלה התפתחות בתפיסת הגוף והנפש כיחידות הקשורות אחת לשניה, ולא כיחידות נפרדות, כפי שראו זאת בעלי המקצוע הקונבנציונלים, לאט לאט גם רופאים/מטפלים אלו, מבינים, כי קיים קשר בין מיחושי ראש לבין בעיה נפשית/ רגשית כלשהי, כלומר מתן התרופה לסימפטום ברור כי תפקידו רק לשכך את הסימפטום ולא להכחידו. אין ספק כי קשה לרופאים כיום להסכים באופן גורף להנחות אלה, שהרי רופא הלומד שנים רבות רפואה, והמשמש כשרת בבתי חולים זמן ארוך במסגרת הסטאג' שעליו לעבור והעושה לילות כ-ימים, ומנוצל במסגרת זאת על כל צעד ושעל, עד אשר הוא מקבל לבסוף את ההסמכה הנכספת עליה עמל שנים כה רבות, ועליה הוא ישמור מעתה מכל משמר, לפתע הופכים עליו את עולמו, כאילו מרבית החומר שלמד, בין אם זה רופא שהתמחה בנירולוגיה, או בקרדיולוגיה, או בגסטרונומיה ועוד. מנסים להסביר לו כי אכן התחום לו הקדיש שנים כה רבות הוא רק הסימפטום, כלומר, אמנם הוא רופא, אך כל שביכולתו לעשות הוא רק לשכך את התופעות ולא לפתור אותן, הוא יכול לבצע צנתור זה או אחר, או אפילו לבצע ניתוח מעקפים מסובך ככל שיהיה, אולם למעשה הוא אינו מרפא כלל, אלא פועל כמו האינסטלטור שלנו, הפותח ומשחרר סתימות בלבד, כאשר עם הזמן הסתימה עשויה לשוב, שהרי לא החלפנו את הצנרת הקלוקלת לצנרת חדשה, גם לא גרמנו לביצוע שינוי דרסטי כזה אשר ימנע את הופעת הסתימות או הסימפטומים הקיימים, אין ספק כי מצב, בו הרופא הפתוח למעשיו – מבין שמעשיו הנם בבחינת "עזרה ראשונה" תופס זאת כמתסכל מאוד. עצם המילה רופא באה להבהיר, כי בידי הרופא לרפא את האדם ולא לשחרר בו רק סתימות, כפי שאכן קורה במציאות היומיומית. אמנם רפואה היא חשובה ביותר, מאחר וכאשר לדוגמא: אנשים נפצעים בתאונות דרכים, או בפיגועים ועוד. אין באפשרותה של הרפואה המשלימה בת העידן החדש, לתת מענה מיידי לתופעות אלה. אין היא יכולה לבצע ניתוחים דחופים, או לבצע תפירות כירורגיות ועוד. על כן אין כל ספק כי חשיבותה רבה ומרכזית ביותר גם בעידן החדש.
מאידך, רפואת העידן החדש (המשלימה), יודעת להצביע במקרים רבים על הסיבות לבעיות הרפואיות ואף להציע פתרונות שונים בזמן קצר יחסית, לעומת הרפואה המסורתית הקונבנציונלית, אשר אינה יודעת במקרים רבים להצביע על הסיבות ולפותרן, אלא עוסקת לרוב בשיכוך הסימפטומים, בריפוי סמפטומתי, ולעיתים גם בריפוי זמני, זמני – מאחר והסיבה לא נפטרה והבעיה חוזרת שוב לאחר זמן.
אין בכוונת דבריי, להטיל דופי ברפואה הקונבנציונלית וכבודה במקומה מונח, על אף שלכאורה דבריי נשמעים כך ועמכם הסליחה, אלא רק לציין את העובדות כהווייתם.
משום כך הרפואה המשלימה "מאיימת" במקרים רבים על הרפואה הקונבציונלית, "האיום", נתפס כאיום על ידי רופאים קונבנציונלים שונים הסובלים מבעיית "אגו", קשה להם להבין ובוודאי להסכים, כי קיימת רפואה נוספת שאינה ידועה להם, אשר במקרים רבים נותנת פתרונות במקום בו הם כשלו, זאת לא משום שהם פחות טובים, אלא רק משום שהם פחות פתוחים לדברים חדשים.
אחד האבסורדים בתחום זה, העומדים להיחקק בכנסת בימים אלו הוא תחום "האקופנקטורה"- הדיקור הסיני. לפיה רק רופא קונבנציונלי יורשה לעסוק בדיקור הסיני, כאשר את הלמודים בתחום זה ירכוש במסגרת אחת המכללות לרפואה משלימה המלמדות את התחום, כאשר בפועל, המורה לדיקור אינו רופא קונבנציונלי כלל, ולאחר שהרופא ילמד, יוכל הרופא לעסוק בתחום, לעומת זאת המורה של אותו רופא, אשר במקרה זה אינו רופא קונבנציונלי, לא יוכל לעסוק בתחום משום שאינו רופא. האין הדבר מלמד על המגמתיות והאינטרסנטיות הקיימת כאן הזועקת לשמיים? אבל איך אומרים, כבר התרגלנו לכך, שהרי כאן במדינה הכל יכול להתרחש.
בהקשר זה עלי לספר סיפור קצר:
באחד מקורסי הרייקי שלימדתי במכללת ברק בירושלים, השתתפו שישה תלמידים, ארבעה גברים ושתי נשים. כנהוג במכללה, בזמן ההרשמה כל תלמיד ממלא טופס הרשמה, לצורך פרטים אישיים למתן תעודת סיום בסיום הלימודים. לרוב אני עובר על הפרטים האישיים וקורות החיים המצורפים, על מנת להכיר את התלמידים קודם לכן.
כמו בכל קורס התלמידים למדו את הרייקי דרגה ראשונה והמשיכו לדרגה השניה וכו'.
יום אחד, במהלך הקורס הגיעה אישה למכללה, במקרה באותו הזמן דלת הכיתה בה למדו רייקי התלמידים הייתה פתוחה, היא הציצה לחדר מתוך סקרנות ופתאום חייכה לעבר משה שלמד רייקי וקראה לו, "שלום ד"ר משה...". כולנו הופתענו מקריאתה ומכך שכינתה את משה, שסיפר כי הוא עוסק במחשבים בכינוי ד"ר. וכאילו לא דיי בכך הוסיפה, "אתה יודע, הבן שלי מרגיש עכשיו מצוין, הוא לא היה צריך לעבור את הניתוח שקדים, הכל הסתדר לו, באמת רציתי להודות לך..." המשיכה. משה הסמיק כולו, היה מתח רב באוויר, ניתן היה לחתוך אותו בסכין ממש.
"הוא בוודאי רופא טוב". פלטתי כלפיה משירד לי "האסימון", כדי להפיג את המתח ששרר באוויר. "או, כן." הסכימה איתי מיד האישה. "הוא אני חושבת הרופא הכי טוב במחלקה". "באיזה מחלקה הכרתם"? שאלתי אותה. "במחלקת הילדים בבית חולים שערי צדק" מיהרה להשיב בחיוך. "הוא טיפל בבן שלי שהיה מאושפז שם". המשיכה בהתלהבות והביטה במשה שלנו אשר היה סמוק כמו עגבנייה בשלה.
כאשר האישה יצאה מהחדר ופנתה למזכירה, שאלתי את משה לגבי פשר הסתרת המידע בדבר העובדה שהוא רופא, ולא עוסק במחשבים כפי שציין. לשאלתי השיב: "תראה, ראשית התביישתי לספר שאני כרופא בא ללמוד רייקי, שהוא תחום שכמעט איש מקרב חבריי לא מאמין בו כלל, שנית, אילו הייתי אומר את האמת, אולי הייתם מפרסמים שאני כרופא לומד כאן רייקי, ולא הייתי רוצה שעמיתיי הרופאים יחשבו או אפילו יחשדו שנעשיתי קצת "קוקו", על כן חששתי לספר לכם" התוודה בפנינו. "היי היי, מכאן אני מבינה שאתה חושב שאנחנו קוקואים", התרגזה עפרה, והביטה בו במבט מאיים. "אם לא תחזור בך מייד. אני מחר בבוקר מתייצבת אצלך במחלקה ומספרת לכולם שאתה לומד כאן איך להיות קוקו", קראה סימה לעברו, חצי בחיוך חצי ברצינות. "בסדר בסדר" התנצל משה, "אני לא התכוונתי שאתם באמת לא בסדר בראש, אני התכוונתי שכך רואים אתכם/אותנו הרופאים הקונבנציונלים, מהם אני חושש". טרח משה להסביר בחיוך מתנצל. "אני אישית מאוד מאמין ביכולת הריפוי הזו, הרי אילו לא האמנתי לא הייתי בה כדי ללמוד זאת". המשיך משה להסביר ולשכנע את הקבוצה.
בחרתי בסיפור זה, אשר הוא אחד מיני רבים, המלמדים על היחס המאיים הקיים כלפי רופאים הפתוחים לנושא זה מצד עמיתיהם.
עם זאת, אין להתכחש כי חרף עובדות אלו, הזמן והמודעות עושים את שלהם, יותר ויותר אנשי מקצוע קונבנציונלים השומעים על תוצאות חיוביות מתחילים להיסחף פנימה.
מכל מקום, נושא הקשר בין הגוף, והפרעות נפשיות כגון: הפרעות אכילה, בהן בחרתי להתמקד, קשורים קשר בל ינתק כפי שיוסבר בפרקים הבאים. אולם קודם לכן אעסוק על קצה המזלג בראיה של הגופנפש בראיה הוליסטית.