הורות - הטייס האוטומטי שקיים בתוכנו

המטרה של המאמר הזה היא להפגיש את ההורה עם ה"טייס האוטומטי" שקיים בתוכו, חלק בלתי נשלט שמכתיב עבורו את סגנון ההורות שלו. ה"טייס" הזה הוא כל כך "טריקי", עד שפעמים רבות נראה שהוא פועל בשירות ההורה, אך בסופו של דבר הוא יוצר "רעשים" שמפריעים להורה לראות את ילדו בצורה בהירה. הם מונעים ממנו לראות את הילד כחלק נפרד ממנו, לראות מהו הצורך של הילד שלו, מהם יכולותיו, מה חשוב ומה מיותר. הוא נכתב לאור ניסיון של הכותב בעבודה עם משפחות במסגרת הטיפול המשפחתי.
כשהורים נשאלים לגבי הדברים שחשובים להם בהורות, הם יודעים לנסח את הדברים על דרך החיוב. ישנם כאלה שיתמקדו ביחסי האחים, אחרים ידברו על החשיבות של הייחוד והשוני הקיים בין האחים, יש כאלה שימצאו חשיבות רבה במצב הכלכלי וכן הלאה. התגובה שלנו היא כל כך טריקית שאנחנו בכלל לא מבינים עד כמה אנחנו לכודים בילד שבנו, בסיפור המשפחתי שלנו ובהבטחה שלנו לעצמנו שהמשפחה שלנו תראה אחרת מזו שהייתה לנו. מתברר שרבים מאיתנו אפילו לא נעצרים לחשוב מדוע חשוב להם כך ולא אחרת.
במרבית המקרים כאשר מנסים לרדת מתחת לפני השטח ולבדוק מהו הסיפור המשפחתי של ההורים, מגלים כמעט תמיד כי הניסוח החיובי של מה שחשוב להם בהורות, הוא תולדה של חוויה שלילית שעברו בילדות. למשל, הורים שבילדותם לא היה מי שיתבונן בהם, יכיר את היכולות שלהם, הצרכים שלהם ויכיר ברגשות שלהם, יכולים לדבר על כך שחשוב להם שהילד שלהם יהיה מה שהוא רוצה, חשוב להם לטפח את היכולות שלו. אך מה קורה במקרים בהם הקשר בין מה שקרה לילדות למה שקורה בהווה אינו כל כך מוחשי, ואינו פועל על הצד החיובי?
את הרעיון הזה ניתן להמחיש דרך משפחה איתה עבדתי. כדי לשמור על פרטיות המשפחה שונו השמות ופרטים מזהים. מדובר בזוג הורים, ניר ואילנית וילדיהם - עדי בן חמש ונמרוד בן שלוש. כשנשאלו ניר ואילנית לגבי מה שחשוב להם בהורות הם אמרו שהם הבטיחו לעצמם שהבית אותו הם יקימו, יהיה בית למופת, הוא יהיה בית בו לא תהיינה צעקות, בית בו ידברו בשקט ויינתן כבוד הדדי.
כאשר נשאלו לגבי משפחת המוצא שלהם עלו הפרטים הבאים. אמו של ניר הייתה אישה קשת יום שסבלה מהפרעת אישיות גבולית. הפרעה שמשפיעה על היכולת של האדם לווסת את תגובותיו, את השמחה, הצער, הכאב, והזעם. האמא הזו הייתה אישה מרירה שאת התסכול שלה הוציאה על בני הבית בכלל וכלפי ניר בפרט. בכל פעם שהרגישה מותקפת, היא הייתה מתחילה לצעוק ללא קשר למה שמתרחש מולה, כלומר ללא קשר למה שניר עשה או לא עשה. בשביל לשרוד את האמא הזו, ניר אטם את עצמו והחל להיות פחות ופחות רגיש לצעקותיה. מבלי לשים לב הוא גדל עם הבטחה שבבית שהוא יקים, לא יקרו דברים כאלה. ההורים לא יריבו ליד הילדים, ההורים לא יצעקו ולא ירימו את קולם. הוא הבטיח לעצמו שהכול ייעשה בדרכי נועם.
אילנית גדלה בבית בו הייתה אלימות קשה בין ההורים. אילנית הייתה הילדה הבכורה ומהר מאוד לקחה על עצמה את הטיפול בשאר אחיה. כשאמא ואבא היו רבים היא הייתה לוקחת אותם למקום מסתור. באותם הרגעים, היא הייתה מגוננת עליהם ועל עצמה מפני הזעם של אבא. היא אפילו זוכרת שהיא הייתה מתנתקת מהסיטואציה ונכנסת לדמות אחרת, דמות חזקה, מגוננת, דמות של האמא שאף פעם לא הייתה לה. אילנית הבטיחה לעצמה שבבית שלה לא תהיה אלימות, לא פיזית ולא מילולית.
כשנולד עדי, הילד הבכור, המשפחה הייתה מאושרת ושמחה. אילנית וניר הצליחו למלא את הבטחתם, בית שקט, בית בו כולם מדברים בנועם, בית בו קיימת תרבות דיבור, האחד לא נכנס לדברי האחר. עדי התברך בתכונות אופי שתאמו את הציפייה של ההורים. הוא היה ילד שקט, ילד צייתן, ילד שאינו קורא תגר על ההורים ולא עושה הרבה רעש. ניר ואילנית הצליחו לשמור על ההבטחה. הם היו נורא מאופקים, השתדלו לא לצעוק, ואפילו לא דיברו ברעש, כדי שחלילה זה לא יחלחל לעדי.
כשנמרוד נולד, החלה ההתמודדות האמיתית של ניר ואילנית. עכשיו, כבר היו להם שני ילדים, ולא רק שהיו שניים אלא שהילד השני היה ילד נורא עקשן. הוא היה בעל סף תסכול נורא נמוך, בכה הרבה, רטן כל הזמן ותמיד לא היה מרוצה.
ככל שגדל היה קשה יותר לאמא ואבא להיות שם כפי שהוא צריך מהם: חמים, רגישים, ברורים ותקיפים. נמרוד היה זקוק מאמא ואבא להיות מוחשיים, להיות הם עצמם ולא להיות מאופקים. הדבר האחרון שנמרוד היה צריך הוא איפוק. נמרוד היה צריך את אמא מרגישה, מחבקת, אוהבת, מלטפת אך גם חיה. הוא היה צריך להרגיש את אמא גם כועסת, גם נלחמת, הוא היה צריך את אמא לא מוותרת עליו ולא מרימה ידיים בכל פעם שהוא היה מתפרץ.
במפגש של ניר עם בנו נמרוד נכנסו הרבה "רעשים" מהילדות שלו. בכל פעם שנמרוד התפרץ, ניר חש שהכול מתמוטט. בכל פעם שנמרוד פרץ בזעם, ניר חש כשלון. הוא חשב שהוא נכשל בהבטחה שהבטיח לעצמו והיה בטוח ששוב הילדות שלו חוזרת על עצמה. הוא אפילו החל למצוא עצמו מתנהג כמו ההורים שלו. הוא החל להיות חסר סבלנות, היה מתפרץ המון, והחוויה המוחשית אותה יכול היה להביא למפגשים איתי הייתה חוויה של תסכול חוסר אונים וייאוש.
לקח לניר ואילנית הרבה זמן עד שהבינו מה בדיוק הסיבה לחוסר הסבלנות שלהם כלפי נמרוד, לקח להם זמן להבין שנמרוד נכנס למשבצת בלתי אפשרית, ושמה שהם מביאים למפגש עם נמרוד, אינו קשור אליו אלא לילדות שלהם.
ברגע שניר ואילנית החלו להבין את הסיפור שעומד מאחורי העמדה שלהם כלפי נמרוד, הם חשו הקלה. הם החלו להבין שבעצם לא על נמרוד הם כועסים אלא על עצמם. הם החלו להבין שהילד הזה מפגיש אותם עם הילד שקיים בתוכם, זה שאמא ואבא לא שמעו, זה שאמא ואבא לא החשיבו כשהיה קטן, זה שלא היה מי שיגדל את עצמו והחל לגדל עצמו לבד. כתוצאה מכך גם נולדה בו ההבטחה שבבית שהוא יקים זה יהיה אחרת.
ההקלה הזו גם עזרה להם בהתנהלות מול נמרוד. לאחר תהליך לא פשוט, הם החלו לעבוד על המשמעות של חוסר הסבלנות שלהם כלפי ילדם וכלפי המריבות שקיימות בין הילדים. הסבלנות שנוצרה בחדר הטיפול, היכולת לראות אותם, להרגיש אותם ולהבין מה הם צריכים, עזרה להם למלא את החלל שהיה קיים בתוכם. חלל שבתוכו נערמו כל הקולות של הילדות, בתוכו הצטברו התסכולים שלהם ממה שהיה וממה שקורה.
לסיכום, כשאנחנו נעמדים מול העמדה שלנו לגבי ההורות, חשוב שנשאל את עצמנו מהיכן היא צמחה, האם היא עדיין תקיפה והאם היא מותאמת למי שאנחנו עכשיו, לזוגיות שלנו ולילדינו. חשוב מאוד שנשאל את עצמנו מה קורה לנו במפגש עם הילד שמאתגר אותנו מול אותם המקומות. עד כמה התחושות והמחשבות שלנו מותאמות אליו ועד כמה המקור לכך הוא הילדות שלנו, הילד שקיים בתוכנו. ככל שנכיר את עצמנו יותר, את ההבטחות שקיימות בתוכנו, נוכל לנטרל את הרעשים אותם אנחנו נושאים עמנו מהילדות, ונוכל לבחון מה באמת חשוב לנו שיקרה במשפחתנו, נוכל להתבונן בילד שלנו ולראות מה הוא מרגיש, מה הוא באמת צריך ומה יכול לעזור לו להתפתח.