"העולם מצחיק אז צוחקים"\העולם כתיאטרון

"העולם מצחיק אז צוחקים"- אמרה זו נשמעת רבות חדשות לבקרים. אולם למרות הנאמר והנכתב בתמציתיות כה רבה קשה היום להבחין בפרצופים צוחקים ועולזים ברחוב, בטח לא קלילים ומשתטים. יותר קרוב למציאות היא שאלו שכן יעזו לצחוק ולהתיילד ימצאו עצמם מהר מאוד באמבולנס ישיר ללשכת הפסיכיאטר המחוזי. אולי אנו לוקחים את עצמנו והעולם מסביבנו ברצינות יתר? מהם הסיבות לכך?
האם זה היחסים הרעועים עם הבוס או בן הזוג או הבן?
ואולי המצב הסוציו-אקונומי-מדיני?
ואולי זה רק אנחנו?
במאמר זה נבחן את הדברים ברצינות רבה.

מזה 5 שנים, שאני מנחה סדנאות יוגה צחוק שמתי לב שהצחוק איננו רק חלק פיזיולוגי בנו. אמנם ידוע שהצחוק לכשעצמו הוא אירובי (משלב צריכת חמצן) והוא גורם לשחרור אנדורפינים במח כיוון שהוא מפעיל את שרירי הצחוק מסביב לפה שנותנים פקודה למח לשחרר את אותם אופיאטים וכמובן כל התנועה (כמו בסדנאות יוגה צחוק) של הגוף המעורבת בזה. אך הפלא ופלא, רבים מהאנשים אשר יוצאים לביתם מאושרים ומרוממים לאחר סדנא כזו שהנה חד פעמית (בחלק מן המקרים, תמיד יש האפשרות לתרגל בחוגים שבועיים או "מועדוני צחוק") מוצאים את עצמם ביום למחרת מתעמתים שוב עם העולם המלא בצרות, ביאוש, בפחדים, בטרור, בעוני, בתלונות ובשאר מיני בעיות (כמובן שיש האפשרות לתרגל גם בבית מול המראה, ולטעון את הגוף באנדורפינים, כמו פסיכולוג קליני מהעדה החרדית שהגיע לביתי לשיעור פרטי בשיטה ואח"כ תרגל בביתו). ומכאן ניתן להסיק, אולי בצדק, שהצחוק טוב ומועיל לנו רק במסגרת הסדנא אך מעבר לכך אין לזה שום משמעות. זו הנחה לא נכונה, לא זה מה שאני מבקש ליצור בחיי האישיים ובחיי המשתתפים בסדנאות אותן אני מנחה.

בואו נתקדם שלב אחד קדימה. בשנת 2005 התחלתי להנחות בנפרד מסדנאות יוגה צחוק, סדנאות ג'יבריש אימפרוביזציה. בסדנאות אלו מבחינתי ישנו רק כלל אחד מנחה: "הכל הולך". כלומר בסדנא זו אנו מנהלים משחקי תקשורת המבוססים על דיבור באי משמעות, אי פרשנות, אי הבנה והרבה שילוב של תיאטרון גוף עם פרצופים ועוויתות למיניהן. המטרה היא אחת: חווית הקטרזיס והפסקת המחשבה (אי אפשר לחשוב ולדבר נונסנס).

מה טוב בקטרזיס?

אנו כל הזמן במירוץ החשיבה, השכל מניע אותנו מן העבר אל העתיד והפוך תוך כדי התהוות של דאגות ופחדים. הג'יבריש בדומה לצחוק מחזיר אותנו אל ההווה כי אי אפשר גם לדבר בשפה שאין לה משמעות וגם להיות במחשבה באותו הזמן כי כשאנו חושבים אנו נותנים משמעות ופרשנות לדברים ובמקרים רבים אף שיפוטיות וביקורתית. בסדנת הג'יבריש, ישנו כלל נוסף שעליו אני מקפיד והוא לא להשתמש במילים או בקונטקסט שבא מתוך החשיבה והתכנון השכלי, כמה שאפשר כמובן, לא תמיד זה ניתן במאת האחוזים. אנו בעצם רוצים לנהל דיאלוג שבא מן הגוף בלבד, בלי מחשבה, כאשר הדיאלוג נוצר תוך כדי קשר עין בין זוגות המתרגלים ואימפרוביזציה של תנועות גוף או תאטרון גוף אך בשיחה הנ"ל הכל יכול לקרות בלי שהמתרגלים "נדרשים" להבין ולפרש על מה הם בעצם משוחחים. וכך לאורך זמן הסדנא אנו מתרגלים מלבד אימפרוביזציה דרך "חכמת הגוף" גם אי מחשבה או אם תרצו בלשון יותר מדויקת מדיטציה (בתנועה כמובן). באותו זמן שאין אנו נדרשים לחשוב והמח אכן אינו חושב, אנו חווים בעצם קטרזיס שמשמעו "טיהור מנטלי" או "פורקן רגשי".
אין מאמר זה עוסק ביתרונות תרגול שפת הג'יבריש- אותה שפה אוניברסלית ומשותפת לכל עמי תבל, כלפי האינדיבידואל אם הוא רוצה לשפר מספר תכונות או הרגלים בחייו או בנפשו. מאמר זה בא בעצם להראות כיצד ניתן לקחת את הנונסנס הזה מתוך הסדנא, את תיאטרון הגוף הזה שאין לו כל כך משמעות ופרשנות ולהשליך אותו על כל מה שקורה לכולנו בעולם "מפחיד" זה- עולם שהרבה פעמים הוא מלא בהפתעות לא צפויות או אם תרצו "נסיבות החיים".

האם שמתם לב מה קורה אם אתם חיים בציפיה מסוימת ממשהו העתיד לקרות בהתבסס על סטטיסטיקה מסוימת בשכלכם או במדע האוביקטיבי כלפי הסיכוי של אירוע זה להתממש או לא.
דוגמא ראשונה: קניתם רכב חדש ואתם מצפים ובצדק שלפחות חמש שנים לא תצטרכו לתקנו בהון תועפות במוסכים (כי הרי למה השקעתם סכום כה עצום ברכב?) והנה נשאלת השאלה מה יקרה אם שבוע לאחר קניית הרכב הנ"ל המנוע נשבר ו"הלך טוטל לוס" ומה שנותר לכם לעשות הוא במקרה הטוב להיות מתוזזים שוב למוסך ואם יש לכם אחריות על הרכב לחכות שבוע ימים עד שהרכב יתוקן.
כיצד תגיבו להפתעה כזו? תסכימו איתי שלא בדיוק ציפיתם לזה?
דוגמא שניה: נכנסתם לקשר זוגי עם בן או בת זוג חדשה בחייכם. בתחילת הקשר הכל בד"כ מתוק כדבש או כשוקולד בלגי. שלניכם היה טעם אוראלי מאוד חזק וידעתם ליהנות ממתיקויות החיים: יין טוב ועשיר בטנינים, שוקולד כבר הזכרתי, מוסיקה שמימית לצל נרות, שיחות נהדרות מלאות אופטימיות ותכנונים עתידיים. ועוד לא היה מספיק זמן להיכנס לריבים קטנים אפילו (כי ככה זה תמיד בשלב ההתאהבות שהיא רגש מלווה בשחרור אנדורפינים) אך לפתע לאחר חודשיים נפלאים מחליט אחד מבני הזוג לנתק את הקשר לאלתר ללא סיבה "מוצדקת" ונראית לעין או לאוזן ואם ניתנת הסיבה להחלטה, גם היא די עמומה ולא ברורה. הרי לא קרה משבר לאורך זמן שהיה "מצדיק" את ניתוק הקשר ובד"כ מרגישים שני בני הזוג שקיימת איזושהי סטטיסטיקה המנבאת את הפסקת הקשר בעתיד בגלל נסיבות לאורך זמן. וברגע זה אחד משני בני הזוג שכלפיו נעשתה הפרידה מרגיש מושפל, עצוב, חסר אנרגיה, מאוכזב ומאוד מופתע לאחר חודשיים של שכרון חושים ללא מחלוקות (לעומת שלוש שנים מלאות בקרטועים וריבים). גם לאירוע כזה שימו לב ההסתברות שהוא יקרה היא נמוכה, אם נתחשב בציפיות שלנו שנתונות לשכל.

והנה שוב העולם מפתיע אותנו.

אך הפתעות הן לשני הכיוונים וניתן גם להיות מופתעים לדרך החיוב.

דוגמא ראשונה: חבר ותיק שלא פגשנו במשך שנים- אנו פוגשים אותו במקרה במהלך איזה טיול בהודו ולפתע קשר ישן מתחדש.
דוגמא שניה: במקום העבודה שלנו התפנתה לפתע משרה שמעולם לא ציפינו שנקבל אותה וגם לא הגשנו מעולם אף מועמדות עבורה. לפתע המנכ"ל מחליט להעניק אותה רק לנו בגלל נסיבות מסוימות או ברירת מחדל של מקום העבודה אך בפעם זו אנו מופתעים לחיוב ומקבלים ברצון את המשרה (או מחליטים שלא).
דוגמא שלישית: אנחנו מחפשים דירה להשכרה אך כמו תמיד במקומות הכי אטרקטיביים והכי פסטורליים הכי קשה למצוא דירה פנויה כי אף אחד לא רוצה לעזוב ואז אנו נאלצים להתפשר על מקום אחר שהוא פחות קוסם. וכמובן שאם איננו רוצים לבזבז את האנרגיות החיוניות שלנו אנו פשוט גם לא מתאמצים לחפש דירה בעין כרם, בנווה צדק או בעין הוד נניח ומתרכזים בחיפושים במקומות הלא הכי נוראיים אנרגטית. והנה לפתע בלי שחיפשנו, בלי שבדקנו, מתפנה דירה בעין כרם והבנאדם שמפנה אותה שומע מצד שלישי שמכיר אותנו אישית שחשקה נפשנו מאוד לעבור ולגור בעין כרם וכך נוצר קשר ישיר בינינו לבין בעל הדירה או הדייר הקודם ששכר אותה. ושוב מה ההסתברות למצוא דירה בעין כרם? מאוד נמוכה שואפת לאפס הייתי אומר ועדיין זה יכול לקרות.




שימו לב שבכל הפעמים האלו העולם יכול להתנהג לא בהתאם לציפיות שלנו שמותנות בשכל, לא בהתאם לסטטיסטיקות שהן חלק ממדעים מדויקים אלא בלי שום קשר לכך. או במילים אחרות, העולם יכול להתנהג מתוך איזשהו ג'יבריש פנימי שלו (אין אני מנסה להוכיח או לא להוכיח האם לעולם עצמו יש חוקיות או לא והאם יש אלוהים שמכוון את הדברים כך שאנו לעולם לא נבין זאת בשכלנו- כרגע זה לא רלוונטי לעיקר) שאין אנו יכולים לתפוס אותו בשכלנו האנושי.

לכולנו יש ציפיות, פחדים, דאגות ואנו תמיד מנסים לנבא מה יקרה כנראה ומה לא. מה טוב ומה רע. לפעמים זה מגיע למקומות קשים יותר כמו כאשר רופאים שמים את עצמם לנבא מוות של מטופל מסוים ממחלה חשוכת מרפא בהתאם לפרוגנוזה והדיאגנוזה הרפואית המבוססים על עקרונות מדעיים סטטיסטיים. הרבה פעמים יהא הצדק עמם אך לפעמים המטופל "מוצא" את הדרך להבריא והבדיקות הקליניות אף מאששות זאת וגם כאן ההאפיזודה הזו (אירוע חיובי) היא בניגוד לכל הציפיות של הרופא.

מכאן ואילך אין טעם בכלל לנסות ולהסביר את מה שקרה, למה זה קרה, מה גרם למה וכו' כי זה פשוט נהיה חסר משמעות- פשוט יש דברים שאין להם הסבר וניתן רק להינות מהתוצאה הסופית. אז שימו לב לעימות הזה בין הציפיות והמחשבות שלנו לבין מה שהעולם בפועל מביא לנו. לעיתים אנו מקבלים בצורה מאוד קשה ורצינית את הפתעות החיים ולעיתים (כמובן בהתאם לנוחיות שלנו) בשמחה רבה.

ולכן אבוא ואציג פה טענה כזו: העולם בניגוד לאיך שאנו תופסים אותו בשכלנו מתנהל בג'יבריש מוחלט (ובו נכללים גם כל צירופי המקרים המדהימים שקורים בחיינו ובחיי העולם מסביבנו) וככזה ניתן בעצם לדמות אותו למחזה או הצגה שבה הכל יכול לקרות והכל גם קורה וזו מעין אימפרוביזציה (כי כל האפשרויות קבילות) אך עלינו מוטל רק דבר אחד: וזה לדעת לשחק ולהיות שחקנים (וככאלו לא לקבל אותו ברצינות יתרה).

מה שאני בעצם מלמד בסדנאות שלי זה לקחת את החיים בקלילות ואת אירועי החיים בהתאם, פשוט לא לקחת אותם קשה מדי כי זה בעצם לא משתלם לנו מבחינה בריאותית - מבחינת ההשפעה של התגובה שלנו לאירועים, על המערכת החיסונית ועל הנפש שלנו. כאן בעצם נכנס לדיו מושג שנקרא "הצחוק הפנימי" שאיננו מותנה בתרגול פיזיולוגי של יוגה צחוק או פעילות אחרת המעודדת צחוק. כלומר לנו בעצם יש בחירה בין להיות קרבן של נסיבות החיים ולקחת את כל ה"חרא" (אכלו לי, שתו לי, המצב הפוליטי במדינה, אין עבודה וכו’) שלהם ברצינות ולתרץ מתוך זה תירוצים למצב שלי ואז עם הזמן להיות חולה במחלות פסיכוסומטיות, לבין לדעת וללמוד "לשחק" ולקבל כל דבר או אירוע בחיים כמו שהוא (ולהיות מודע שהוא זמני מטבעו) ולנצל את הנסיבות והאירועים לצמיחה והעצמה עצמית מתוכם. כאשר אנו מבינים שהעולם הינו תיאטרון שכולו ג'יבריש וכל דבר, וכל אירוע, וכל מפגש, וכל אפשרות יכולים לקרות לפי הכלל "הכל הולך" אנו בעצם מכינים את עצמנו לקבל כל דבר שהעולם מזמן לנו בברכה, בין אם אנו שופטים אותו כ"נעים" או "לא נעים".

אנו יודעים שבחיים העולם יזמן לנו אין ספור הפתעות מנוגדות לציפיות, למחשבות ולשכל שלנו שאומרים לנו: "דבר זה עלול לקרות" או "דבר זה בחיים לא יקרה כי..." וכו'. אם נדע לבחור לקבל הכל מתוך חוסר פרשנות וללא זיקה לחפש את המשמעות לכל מה שקורה נוכל ללמוד להיות "שחקנים" באותו תיאטרון ג'יבריש וכשחקנים אנו רק "משחקים" (הרי העולם במה) ואיננו משליכים כל אירוע חיצוני שקורה לנו באופן "רציני" ו"כבד" על חיינו וכך אנו בעצם לא פוגעים בבריאותנו.





שימו לב לאבסורדיות שבדבר הבא: מחלות מסוימות, חלקן חשוכות מרפא, עלולות להתפתח כיוון שלאורך זמן, לאורך שנים לקחנו כל כך הרבה דברים בחיינו כל כך קשה, עם הזמן הפכנו להיות "כבדים" (אף נהיו לנו בעיות גב וסלעים לאורך הגב והכתפיים), נראינו אומללים ומתלוננים רוב הזמן, בים אם באמת "טוב" לנו או בין אם לאו, בין אם יש לנו חשבון שמן בבנק או לא אבל יש לי שאלה אחת אליכם והיא: על מה בעצם התלוננו? על הג'יבריש- לקחנו אותו כמו שהוא ונתנו לו משמעות ופרשנות (שאינם אוביקטיביים כמובן). ניסינו והתאמצנו למצוא לו משמעות ותהליך זה גזל מאיתנו המון אנרגיה והמון שמחת חיים וחוסר האנרגיה הזה לאורך זמן החליש את גופנו עד כדי כך שנהיה מועדים לפתח כל מחלה כמעט ולטפל במחלות היום זה עסק מאוד יקר, במיוחד לאחר שהנזק כבר נעשה.

מה שטוב לסדנת הג'יבריש, שבסופה של דבר הינה סדנא מצחיקה, טוב גם ככלי לחיים. יש בידינו הבחירה להיות בריאים פחות או יותר, או להיות חולים וסובלים. אנו יכולים לבחור בהרגלים לא בריאים לאורך זמן שיפגעו בבריאותנו (תזונה לקויה, חוסר פ"ג, עישון מוגבר וכו' ) או בהרגלים טובים (פ"ג, צפיה בקומדיות וכו' ). אנו גם יכולים לבחור כיצד אנו רוצים לחיות, האם אנו בוחרים לקחת את אירועי החיים (שגם ככה יבואו וינחתו להם על ראשנו ביום מן הימים) ב"רצינות" או שפשוט נקבל אותם כאירועים של הרגע שבאים וחולפים ולא חייבים להקרין על העתיד שלנו, או על התנהלות חיינו בעתיד (אינני אומר שין המקום והבמה להתאבל, לבכות ולהיות עצובים באותו הרגע). בבחירה זו נמנע מפיתוח של היקשרות אליהם ולא נבזבז זמן ואנרגיות יקרות בפירוש שלהם ובמשמעותם. זו בחירה לשלנו. כי אם העולם הוא מצחיק כמו שנאמר בהתחלה וכמו שנאמר ע"י רבים (בגלל כל נסיבות החיים ואירועים בעולם הכי לא צפויים שבכ"ז קורים ומפתיעים) אז למה שלא נצחק על זה מבפנים והרווח כולו יהיה שלנו, בבריאות, בקלילות ובחיוניות. כי אם העולם הוא ג'יבריש אז מה כבר נותר לנו מאשר להיות שחקנים וצחקנים וליהנות פשוט מהכלל הזה ש"הכול הולך". המשמעות שאנו נותנים לדברים בעצם איננה אבסולוטית בכלל כי לעולם "חוקים" משלו ולנו לא תמיד (ואולי רוב הזמן לא) ניתן לתפוס אותם בגלל שכלנו המוגבל. כך שאותו ג'יבריש עליו דברתי ויחס העולם כלפינו יכול להיות בעצם מאוד עצוב ועגמומי אך גם מאוד מצחיק, תלוי בפרשנותנו או אי פרשנותנו.

ולסיכום,
אם העולם הוא תיאטרון ג'יבריש אימפרוביזציה- בו הכול הולך- הנה ההזדמנות שלנו לטפח את עצמנו ולהעצים את עצמנו מתוך זה. ין זה המקום חס וחלילה לשקוע בפסימיות ולומר "החיים בזבל". להיפך, כאשר אנו מבינים שהכול יכול לקרות ואם אנו הולכים אם התחושה הזו ולא כנגד זה (בפחד, כעס, טינה וייאוש) אנו בעצם מעצימים את עצמנו ומוציאים עצמנו מתוך הסטטוס של קרבן וכך אנו הופכים את חיינו להיות בלתי תלויים בנסיבות החיים. מכאן אנו בעצם יכולים לשאוב יותר אנרגיה ולהמשיך לצמוח, לגדול, להתפתח, ליצור ואפילו להתבגר אך לשמור על רוח הילדותיות והשטוניקיות לאורך שנים.
אם אנו לומדים לשחרר ציפיות אנו לומדים יותר לחיות מתוך הרגע ולקבל כל דבר כמות שהוא, בברכה. מלחמות רבות בין אנשים ובין עמים קורות בגלל תחושת קרבן של שני הצדדים, תחושה שמלווה אותנו עוד משחר ההיסטוריה כי לקחנו ואנו ממשיכים לקחת עצמנו יותר מדי ברצינות כי פשוט הפסקנו להיות ילדים (וילדים שימו לב הם רק משחקים, הם לא הורגים ונלחמים, כי הם עדיין נהנים מהעולם הפנימי התמים שלהם) והתחלנו לייצר "מכונות של מבוגרים" (כלי נשק, מטוסים). אם באמת נתחיל לתקשר בינינו בג'יבריש לפחות במעט (בלי לפרשן אותו או לתרגם אותו משפה אחרת ובלי לבקר) לא רק שלא נוכל לכעוס ולקלל אחד את השני, אלא שאולי גם נפסיק להרוג ולהלחם בשם האידיאלים הקדושים (שכפופים לחכמת שכלנו המפרשנת) כמו שאף אחד בעצם לא מת ונהרג על בימת התיאטרון.

לאתר סדנאות היוגה צחוק והג'יבריש אימפרוביזציה של אלכס:
www.laughter.co.il


*** המאמר זה נכתב בהשראת הטיול האחרון של אלכס לגאנה- במערב אפריקה

אלכס סטרניק, ממביאי שיטת היוגה צחוק לארץ ופתח את מועדון היוגה צחוק הראשון בארץ באוגוסט 2004. תזונאי קליני לשעבר שלמד יוגה צחוק בהודו בשנת 2003 והתנסה בעבודה עם אוכלוסיות חולות בבנגלור ובאדיס אבבה- אתיופיה. מאמן בכיר של מדריכי יוגה צחוק. בעבודתו משלב את התמודדות עם תחושת הקרבן דרך כלי הצחוק והג'יבריש ועובד עם יהודים וערבים בפרויקטים של גישור וכן מדריך מתרפאים ושורדנים מסרטן. לאחרונה השתלם בקופנהגן אצל ד"ר אנט גודהרט מפתחת שיטת הקואצ'ינג צחוק.
www.laughter.co.il