שיעור מודעות שלישי - רגשות

אחרי שנגענו קצת בפן המחשבתי, נעבור עכשיו לעולם הרגשות.
אני ממליץ לקרוא שוב את השעורים הקודמים בשביל לרענן את האנרגיה לפני שמתחילים את השיעור הזה.


בואו ננסה להבין קודם מהו רגש. רגש הוא תגובה כימית לאירוע שמתרחש במוחנו. האירוע הזה יכול להיות מופעל ממקור חיצוני- המציאות, מהדמיון, או מתת המודע.
הרגש הוא ספונטאני, הוא בא לבד והולך לבד. הוא לא משהו שאפשר להסביר או אפילו לתאר- הוא רגש.

יש שני סוגי רגשות:
רגשות מרחיבים- אלה רגשות שכאשר אנחנו חווים אותם אנחנו מרגישים התרחבות אנרגטית, כמו שמחה, התלהבות וכו'.
ורגשות מכווצים- שהם הרגשות שגורמים לנו להרגיש שהאנרגיה בתוכנו מתכווצת פנימה. רגשות כמו זעם, עצב וכו'.

עצמו לרגע את העיניים ותנסו לחוש את ההבדלים האלה. תדמיינו משהו שמח, ותרגישו את האנרגיה ואחר כך תדמיינו משהו עצוב ותרגישו את האנרגיה. האם הרגשתם בהבדל?

רגשות הם הגשר (רגש=גשר) בין הגוף לנשמה. רגש הוא ביטוי גופני לאנרגיה טהורה. לפעמים האנרגיה יוצאת כלפי חוץ ברגשות מרחיבים. ולפעמים היא נכנסת פנימה ברגשות מכווצים.

אין דבר כזה רגש חיובי ורגש שלילי. יש רגשות מכווצים, מרחיבים וחוסר רגש. "רגש שלילי" הוא רגש שלא בא לידי ביטוי. אדישות למשל היא חוסר רגש. ודעו- אין לנו אפשרות לבטל רגשות, אנחנו רק יכולים להדחיק אותם.
כאשר אנחנו לא מבטאים רגשות אנחנו בעצם עוצרים את האנרגיה שלנו בפנים וזה גורם לחיים שלנו להיות תקועים כי האנרגיה לא זורמת. מעבר לזה, אנרגיה שמאוכסנת בגוף היא שומן. ובדרך כלל הסיבה המרכזית להשמנה היא אי הבעת רגשות מלאה.
שימו לב שהרבה פעמים כאשר אנחנו חווים משהו מאוד חזק אנחנו ושואלים אותנו איך אנחנו מרגישים- נענה- כלום. אין דבר כזה כלום. כשאדם קרוב אליכם עונה לכם שהוא לא מרגיש כלום, זה בגלל שבמצב כזה מרגישים כמה רגשות ביחד ישנה הצפה של רגשות, דבר הגורם לבלבול הנותן לנו לחשוב שאנחנו לא מרגישים כלום.

רגשות הם אנרגיה. כשאנחנו לא יודעים להתמודד ולשחרר את האנרגיה הזאת, אז הרגשות באים לידי ביטוי בצורה עקיפה.
כאשר אדם עושה משהו שגורם לנו להתעצבן, בדרך כלל אנחנו כועסים עליו. אבל בעצם אנחנו כועסים על עצמינו. אנחנו כועסים על זה שאנחנו לא מצליחים לקבל את המעשה שהוא עשה לנו ואנחנו כועסים על עצמינו על כך שאנחנו לא מודעים לעצמנו ומרגישים חסרי אונים.
כך גם בעצב ובתסכול שאנחנו בעצם בוכים ועצובים על כך שהפצע קיים בנו ואותו אדם הזכיר לנו שאותו כאב קיים. אנחנו עצובים על מה שקיים בנו ושאנחנו לא מקבלים.

אנשים משקפים לנו את מי שאנחנו. כל הרגשות שאנחנו משליכים על האחרים הם רגשות שקיימים בנו שאנחנו לא מצליחים להכיל.
כל העולם הוא מראה למי שאנחנו- זהו חוק השיקוף.


אז למה אנחנו מדחיקים רגשות?

כפי שהסברתי בשיעורים הקודמים, יש בנו קודים. הקודים שלנו מבוססים על שני דברים- רגש ואשמה.
(על אשמה נדבר בשיעור הבא).
הקודים שמבוססים על רגש נוצרו כאשר לא קיבלו אותנו כשהבענו רגש. לדוגמה, ילד שבוכה וההורים שלו כועסים עליו ואומרים לו שזה אסור. להרבה אנשים עצב וכעס הם רגשות אסורים בגלל שכך חינכו אותם. אך אין שום דבר פסול ברגשות האלה, הם מאוד אמיתיים והם עוזרים לנו למקד את האנרגיה שלנו כשהיא מפוזרת, ולהתחבר לנשמה שלנו.
כאשר יש לנו קוד שמפחד מלהיות עצובים, אז כל פעם שנרגיש משהו שמתקרב בתחושה לעצב, אנחנו נפחד ונעשה מה שצריך כדי לברוח מהמצב הזה. ובעצם נדחיק את הרגש ולא ניתן לו ביטוי.

השיעור על הרגש הוא מאוד חשוב, כיוון שמי שעושה את העבודה עם המחייבות יתקל בהרבה רגשות שיעלו לו בתהליך. ובכלל, החיים שלנו מלאים ברגשות.

כל אמצעי הבידור שלנו והאומנות פועלים ליצירת דבר אחד- רגש.
יצירת אומנות טובה נחשבת יצירה שהמתבונן בה מרגיש רגש כל שהוא. והמהות של כל הסרטים והטלוויזיה היא ליצור בנו רגש דרך סיפור. לכל ז'אנר קולנועי יש את הרגש שלו: דרמה = עצב, פעולה = זעם וכעס, אימה = פחד ואימה, קומדיה = צחוק ושמחה וכו'...
כולנו יודעים שרגש זה דבר נפלא ומשחרר. אבל אתם זוכרים מתי בפעם האחרונה בכיתם מהלב? צחקתם מהלב? ומתי כעסתם באמת?

בשביל לשחרר רגשות צריך לזכור שבדרך כלל אנחנו חושבים לפני שאנחנו מביעים רגש, חושבים על: מה יחשבו עלי? האם אני אפגע במשהו אם אני אכעס עליו? זה לא מתאים לי, ובעיקר, זה מפחיד אותי לעשות את זה.

לכל קוד יש חוויה שהתחילה אותו, ולכל קוד יש את הזיכרון שלו ששמור אצלנו לנצח. לכן, כל זיכרון שיש לנו מהילדות, הוא זיכרון שקשור לקוד כלשהו שיש לנו בתת מודע. וחשוב שתזכרו זאת, כי בפעם הבאה שיעלה לכם זיכרון מהעבר תנסו להתעמק בו יותר ולראות מה השתנה בכם מאותה חוויה.

רגש הוא האמת שלנו. כאשר אנחנו מדברים מהרגש אל הרגש אנחנו מדברים מהנשמות שלנו.
אחד הכלים לתקשורת טובה ואמיתית בין בני אדם היא להגיד מה אני מרגיש. ולשאול את האדם מולי מה הוא מרגיש. כאשר אנחנו רבים עם מישהו או בכל שיחה אחרת שיוצאת משליטה, תשאלו את עצמכם ואת האדם הנוסף מה אתם מרגישים (לרוב תגלו ששניכם מרגישים אותו הדבר). מאוד חשוב לשים לב לתשובה, כי תשובה שמתחילה כך- "אני מרגיש ש..." היא תשובה שבאה מהשכל, מהקוד. הרגש לא בא מהשכל הוא בא מהלב. תשובה רגשית היא: "אני מרגיש עצב", ולא "אני מרגיש שבא לי לבכות". ומאוד חשוב גם לקחת אחריות על עצמינו, כי הרבה פעמים אנחנו משליכים את הרגשות שלנו, כמו: "הוא גרם לי להרגיש ככה..." זה לא האמת, האמת היא שאנחנו פועלים מתוך קודים, והקודים גורמים לנו לרגשות מסוימים. כל הרגשה שיש בנו היא באה מתוכנו ואף אחד לא יכול לגרום לנו להרגיש משהו שלא קיים בנו. לכן האחריות היא שלנו, לבדוק מה ה קוד שיש בי שגורם לי לאותה תחושה.

הדרך הקלה ביותר להתחיל להביע רגש, היא קודם להגיד אותו, כך אנו מכירים בו, ואז לבטא אותו. בכך שאנו אומרים מה שאנחנו מרגישים אנחנו יוצרים כלי אנרגטי בתוכנו שיכול להכיל את האנרגיה של הרגש. זכרו זאת, זה מאוד חשוב. נסו להתאמן בזה כמה שיותר כדי שזה יהפוך לחלק מהחיים שלכם.

כשאנחנו נמצאים בהתקפת כעס על אדם אחר אז לפני שנתעצבן, נעצור ונגיד מה אנחנו מרגישים: "אני עכשיו כועס עליך מאוד! אני כועס כי אני מרגיש...." בכך שאנחנו אומרים מה הרגש שלנו אנחנו בעצם נותנים לו מקום. אנחנו מודעים אליו.
זה בסדר וזה אמיתי לכעוס, לבכות, לקנא, להיות מדוכא וכו'.


אמונות קולקטיביות:

רגשות הם הביטוי של הנשמה שלנו. אם לא נרגיש לא נהיה. כשאנחנו אדישים אנחנו רובוטים.
הפחד מלהרגיש הוא אחד הפחדים הגדולים שלנו.
ישנו דבר שנקרא אמונה קולקטיבית. אמונה קולקטיבית היא אמונה שטבועה בבסיס החברתי שלנו. ישנם הרבה אמונות כאלה והם הקודים הכי עמוקים שקיימים בנו ומהם הכי לא קל לצאת, אך ברגע שיוצאים מהם הדרך הרבה יותר קלה.
אמונה קולקטיבית זו אמונה שעוברת מדור לדור והיא כמו אופי חברתי מסוים שקיים בכל חברה כלשהי.
אצלנו למשל יש אמונות כגון: גברים לא בוכים, צריך לעבוד קשה בשביל כסף, מי שלא עושה צבא הוא פחדן, צריך תמיד לבדוק הכל שלא נהיה פראיירים, תמיד דופקים את החלשים ועוד ועוד...
לא חסרות אמונות כאלה, ואפשר למצוא אותם בכל תכנית טלוויזיה ובכל שיחה עם אנשים ברחוב. הם האמונות שכשאנחנו גדלים כולם מספרים לנו עליהם. "להביע רגשות זו חולשה" היא אחת האמונות הקולקטיביות הכי גדולות שיש והכי תוקעות שיש. האמונות האלה לא מציאותיות, הם שרידים עתיקים מהדורות הקודמים שלנו. אך הם מאוד מגבילות אותנו. כי כולנו רוצים אישור חברתי, וזה האמת. אנחנו זקוקים לאישור מהחברה, וזה בסדר. ולכן להתנגד לאמונות החברתיות האלה זה כמו לתקוע כדור בראש. להיות שונה? מוזר? פריק? אלה הדברים שעולים בנו כאשר אנחנו מרגישים שהאמונות החברתיות האלה לא מתאימות לנו. אנו מרגישים שמשהו לא בסדר איתנו ואם אנחנו לא מקבלים אותם אז אנחנו מוזרים ושונים. ואז אנחנו מחפשים תת קבוצה שתמלא לנו את הצורך באישור. ואז אנחנו לובשים זהות אחרת. חלק של כת השטן, הפריקים, ההיפים, הדתיים וכו'. לא חסרות קבוצות כאלה.
אך לכל קבוצה כזאת יש אמונות משלה שאת חלקן אנחנו מקבלים בלי שאנחנו מבינים אותם.

תחשבו על זה רגע, האם אתם מרגישים שייכות לקבוצה כלשהי? מה האמונות שלה?
ובלי קשר לקבוצה- עם איזה אמונות קולקטיביות קשה לכם?

אחד הצעדים הראשונים במודעות עצמית הוא להבין שיש בנו אמונות קולקטיביות. כאשר אנחנו מבינים זאת אנחנו יכולים לבחור לצאת מהתודעה הקולקטיבית הזאת שלא תמיד מועילה לנו, ולהתחיל לקחת אחריות על חיינו. אנחנו מבינים שהחברה לא תמיד צודקת ולא תמיד פועלת לטובתנו העמוקה.
כשזה קורה, אנחנו מתנתקים מהחברה ומתחילים להיות עצמאיים ולעבוד בצורה אישית על האמונות והקודים שיש בנו שמגבילים אותנו מלממש את עצמנו. ואנחנו יכולים לבחור מתי ללכת עם הלחץ החברתי ומתי לא, מתי הוא נכון לנו ומתי הוא מגביל אותנו, ולא לפעול כמו רובוטים.
(לפעמים יש אנשים שמתנתקים בצורה קיצונית והופכים להיות אנטי חברתיים, ובדרך כלל זה מתאזן בסופו של דבר.)

אפשר להשתמש ברגשות בצורה ההפוכה. לפעמים אנחנו לומדים שדווקא דרך הבעת רגש אנחנו מקבלים צומת לב. המין הנשי למשל בוכה הרבה יותר מהסיבה שרובן למדו שדרך בכי הם מקבלות אהבה וצומת לב, כי ככה זה היה בילדות. אנשים מסוימים למדו שדרך כעס ואלימות הם מקבלים צומת לב. וכך לגבי כל רגש. חשוב מאוד לשים לב כיצד אותו רגש משרת אותנו, האם באמת הוא בא מהלב או מהראש? האם כשאני בוכה זה באמת כי יש בי עצב או זה בשביל ליצור דרמה כדי לקבל צומת לב?

החוויה שלי עם רגשות:

אצלי היה זיכרון מאוד לא נעים שבו אני רבתי עם ההורים שלי ואני זוכר שהלכתי לחדר שלי מיואש לחלוטין ושכבתי במיטה ובכיתי את נשמתי. הרגשתי כל כך מיואש מהחיים, עד שבשלב מסוים אמרתי לעצמי, אני לא אתן להם את העונג בבכי שלי, הם לא ישלטו עלי. ואז החלטתי בתת מודע שאני לא אבכה יותר. כי לא אכפת לי יותר. הבכי תמיד היה מקושר לי למצבים לא נעימים, ומאז זה היה מקושר לי ליאוש עמוק.
ומאז כל פעם שהייתי עצוב ההיגיון שלי היה עולה ואומר לי- מה פתאום, אתה גבר, גברים לא בוכים. או זה לא באמת עצוב, זה שטויות. והייתי מחפש את הצד השני של המקרה כדי לראות למה לא צריך להיות עצובים. לדוגמא- במקרה קיצוני של מוות, הייתי אומר, לא צריך להיות עצובים, מוות זה דבר טוב, יש לנו נשמות ולכן מוות הוא אשליה ולא צריך להיות עצובים. ולא שזה לא נכון, אבל בפרידה יש הרבה עצב וצער. ומהעצב הזה פחדתי אז מצאתי תירוצים...
כשהתחלתי את העבודה שלי על עצמי ראיתי כמה שקשה לי לבכות. ולקח לי כמעט שנה עד שיכלתי לבכות בקלילות ובכיף. כי כל פעם שבא הבכי עלה בי הפחד הגדול הזה מייאוש ועצר אותי. ועם הזמן בכיתי יותר ותת המודע שלי ראה שאין שם באמת ייאוש כפי שהיה בגיל 12 כשזה האירוע קרה.

תרגילים לשחרור רגשות:

הדרך לצאת מהאדישות ולהתחיל להביע רגשות- היא פשוט לצאת מהאדישות ולהתחיל להביע רגשות! 

הדבר הראשון שמגביל אותנו בהבעת רגשות זה – "מה יחשבו עלי".
קחו דף, וכתבו מה יחשבו עלי כשאני:
אבכה, אכעס, אצחק בדמעות, יהיה בזעם ואצרח.
קראו זאת ושנו את מה יחשבו עלי, למה שאני אחשוב על עצמי.
קראו זאת שוב.

תרגיל רגשות.
בשביל זה צריך לפנות איזה שעה ולהיות במקום שתרגישו בו נוח. מקום שבו תוכלו לצעוק.
בתרגיל הזה נעבור רגש רגש ופשוט נביע אותו. כל אחד יכול לעשות בתרגיל הזה מה שהוא מרגיש, אין חוקים. אתם יכולים להתמקד רק ברגש אחד ואתם יכולים הכל ברצף. אך הכי חשוב זה להתמסר לרגש, ולזכור תמיד:

אני לוקח אחריות על חיי ועל הרגשות שלי. בכך שאני מביע את הרגש אני משחרר דפוסים ישנים ומתחבר לנשמה שלי. יש לי את הזכות המלאה להיות מי שאני בלי לתת דין וחשבון לסובבים אותי. אני מודע לכך שהסביבה שלי מפחדת מהבעת רגשות ואני בוחר לשנות את המצב הזה בכך שאני נותן דוגמא אישית, אני עוזר לאנשים נוספים ללכת בדרך זו.
מגיע לי להיות חופשי ואמיתי בכל רגע בחיי!
אני אוהב ומקבל את עצמי כפי שאני.

נתחיל בכעס:
שכל אחד יתחיל להרגיש כעס בדרך שלו. תתחילו ללכת בסיבובים עם אגרופים קפוצים ולהרגיש כמו אריות של אש, תדמינו זעם וכעס בבטן כמו כדור של אש שמתפשט בכל הגוף. תשבו על אדם שממש מעצבן, על איזה אירוע שקרה שהכעיס.
תתחילו לנהום כמו אריות, אם עולה בכם מבוכה פשוט שחררו אותה, תזכירו לעצמכם שזה ההגיון והפחד שמנסה למנוע מהאמת לצאת.
קחו איזה כרית, או משהו רך ופשוט תתחילו להכות בזעם כרית, מיטה, או כל דבר רך. תנו לעצמכם לכעוס באמת- עם אלימות, עם צעקות, תהיו אש! זעם! תנו לעצמכם להתפרץ!

יכול להיות שבהתחלה זה לא יהיה קל, יכול להיות שיש פחד מלהודות שיש בנו הזעם הזה.
לפעמים אנחנו מפחדים מהזעם כי אנחנו יודעים שאנחנו מסוגלים להרוג אם נרצה, ובגלל שאנחנו יודעים את הכח האדיר שיש בנו, אנחנו מאוד מפחדים ממנו. והרבה אנשים מדחיקים את הזעם הזה מהפחד שאם נשחרר אותו נהפוך למפלצות מטורפות! ולכן אם אתם מרגישים זאת, חשוב שתעבדו על המחייבה: "אני סומך על הנשמה שלי ועל עצמי שאני תמיד בוחר באמת".
יש בנו את היכולת להרוג, ואולי אם היינו במצב קיצוני וחסר מודעות גם היינו עושים זאת, ואולי אפילו יש לנו זיכרון מגלגול קודם בתת מודע. אבל אנחנו מודעים לעצמנו. וגם אם נעמוד בזעם מול אדם ותעלה לנו המחשבה להרוג אותו אנחנו סומכים על עצמינו שנבחר לשחרר את הזעם הזה בצורה אחרת. כמו שאנחנו תמיד יכולים לגנוב מכל חנות שאנחנו עוברים על ידה ואנחנו בוחרים לא לגנוב, כך אנחנו יכולים לבחור תמיד לעשות את הבחירה מהאני הגבוה.

ונמשיך בתרגיל.

עצב:
אחרי שכעסנו יבוא הבכי לפעמים מעצמו.
בשביל לבכות פשוט שכבו בתנוחת עובר ותתחילו לדמיין משהו שגורם לכם להיות עצובים. אם לא הולך לכם, אז תחשבו מחשבות יותר קשות ועצובות, כמו מות אחר ההורים, המוות שלכם, הסבל שסבלתם בחיים שלכם.
כשאתם מתחילים לבכות, תנו לעצמכם את כל הזמן שבעולם. כשבוכים מהלב מתחילים להרגיש שהבכי באמת בא מהלב. לפעמים הבכי הוא מהראש, וחשוב לבכות מהלב, מפנים. כי אז הוא הרבה יותר משחרר. תנו לעצמכם לבכות ובזמן שאתם בוכים תהיו מודעים לזה שבכי זו לא תחושה רעה. היא תחושה משחררת וטובה. תיהנו ממנה, תנו לבכי לשחרר אתכם מפחדים ומרגשות עצורים. תבכו כאילו אין מחר!
זה לוקח זמן. יש כאלה שתוך שניות בוכים, ויש כאלה שייקח להם כמה שבועות. והכל בסדר.

צחוק:
ושוב, בצורה טבעית אחרי השחרור של הבכי יבוא הצחוק. הצחוק על כך שכל כך קל לשחרר סבל בבכי.
תנו לעצמכם לצחוק כמה שיותר, עד לדמעות. בלי סיבה, פשוט להתחבר לאנרגיה ולזרום איתה.
דרך טובה לעשות זאת הולכת כך: זהו משחק שתייה דמיוני. תדמינו שאתם מחזיקים בשני הידיים כוסות והם מוחזקות בגובה הכתפיים. אנחנו מעבירים את השתייה מכוס לכוס בצורת קשת. בזמן שמעבירים את היד באוויר צוחקים צחוק קליל. עושים זאת 5 פעמים, ואז שותים את ה"בירה" בתנועה גדולה שכל הגב מתקפל אחורה בצחוק הכי גדול שלכם.
ככה עושים כמה שצריך עד שהצחוק יבוא באופן טבעי וימשיך לבד.

ועכשיו איפה שאתם, איך שאתם- צרחו! תנו צעקה גדולה ומשחררת. תנו לשכנים, להורים ולכולם לשמוע אתכם!

האם עשיתם זאת?

מי שמפחד, שיכתוב ממה הוא מפחד. אבל חשוב מאוד לעשות זאת. חשוב לצעוק.
מי שמרגיש שילך לדבר עם מי ששמע אתכם ופשוט להגיד- הרגשתי צורך לצעוק- אז צעקתי. אין בזה שום דבר פסול ואני נהנה מזה, האם זה הפריע?
יש לכם את כל הזכות להביע נוכחות. ואתם תראו שיש אנשים מסביבכם שאולי יבהלו, אבל הם נבהלים מהפחד שלהם בלבד. ובדרך כלל אנשים מקנאים באומץ להיות משוחררים.
אלה הרגשות המרכזיים. מעבר להם אתם מוזמנים להתאמן בפחד, אהבה, התרגשות וכו'. פשוט לשחק אותם ולתת להם ביטוי.


כלי חשוב מאוד להבעת רגש, זה אומנות.
רגש הוא ממש אנרגיה. לפעמים אנחנו מרגישים משהו אבל לא יודעים לפרש זאת במילים. ואם אנחנו לא משחררים את האנרגיה אז היא נתקעת וגורמת לנו סבל. גם כאשר אנחנו נמצאים בתהליך של מודעות, הרגש לפעמים חזק מדי ואנחנו לא מצליחים להבין ולהכיל אותו. ואז כלי האומנות הוא הטוב ביותר.
אומנות, ובעיקר ציור, עושים ניסים ונפלאות, כי הם חיבור ישיר בין תת המודע להבעה. כאשר אנחנו יוצרים אנחנו מעבירים מסרים ישירות מתת המודע בלי לעבור דרך ההגיון, ולכן דרך אומנות אפשר לשחרר דברים עמוקים בצורה מדהימה.

כאשר אתם נמצאים במצב רגשי שלא קל לכם לשחרר אותו- קחו דף וצבעים- עדיף פנדה, טושים או עפרונות צבעוניים, ופשוט תציירו אינטואטיבי- אל תחשבו על כלום, תתרכזו ברגש ותנו לכם לעוף עם הצבעים.
אין צורך אחר כך לפרש את הציור, אתם יכולים פשוט לזרוק אותו. עצם מעשה הציור משחרר את האנרגיה ועושה סדר בראש בלי להבין בכלל מה קורה שם.

אז השתמשו בכלי הזה כמה שיותר. ואתם לא צריכים לדעת לצייר ושום דבר אחר- פשוט תהיו חופשיים.

ולסיום, אני מצרף קטע מתקשור של לזריס על רגשות:

דמיינו את הרגשות שלכם לבריכה: נוזל, מים, רגשות.
רבים מפחדים להיכנס לתוך הבריכה – לבריכת הרגשות – לחלוטין. "כן, הנה הם... כן, הנה הרגשות שלי, שם. אני רואה אותם. כן, יש שם קצת כעס... יש קצת פגיעה, מעט כאב מעורב שם. ... יש שם קצת פחד מגוון. כן, יש שם גם קצת תסכול וקצת שמחה, כמה ניצוצות קטנים, ניצוצות ססגוניים של אהבה ושמחה. כן, הם בהחלט שם". אבל הם לא יכנסו לתוך המים – הם לא יכנסו לתוך הרגש. להסתכל, כן; להיכנס, לא. האם אתם מאלה שאינם מוכנים להיכנס לתוך הרגשות שלהם?

אחרים יניחו את קצה הרגל בפנים ... אתם יודעים, ישכשכו את אצבעות הרגליים קצת, וכן הלאה. "אוו, אני מרגיש רגש". ... {צחוק} ... "וואוו! חוויתי רגש! העולם צריך לעצור ולשיר הללויה! פעמונים צריכים לצלצל. השמיים צריכים להיפתח. חוויתי רגש!" ... ואתם שומעים אותם אומרים לפעמים: "ובכן, רק הבעתי את הרגשות שלי", כאילו דבר זה מוחל על הכל, נכון? לפעמים אתם שומעים אותם אומרים: "אני חייב להיות אחראי כלפי אותם רגשות, כמובן. היי, הרגשתי את זה. זה טוב יותר מהרוב". ולמעשה, לרוע המזל ולמרבה הצער, זה נכון.

ובמובן זה, יהיו אלה שאפילו יקפצו הישר פנימה, נכון? יקפצו פנימה וישחקו במים הרדודים, ישפריצו את הרגשות שלהם, ישתעשעו אתם, וכן הלאה. הם יכנסו עד למותניהם או אפילו עד לגובה החזה. הם ישתעשעו עם הרגשות שלהם. אבל כאשר הם נכנסים עמוק יותר והמים הופכים עמוקים מעט יותר – כאשר המים/הרגשות מגיעים לסנטר שלהם – לפתע הכל הופך רציני מאוד... הם צועדים לאיטם לאחור; הם נסוגים לאיטם, לא מהרגש אלא מעומק הרגש.

"ובכן, אני מגזים קרוב לוודאי, אתם יודעים? קרוב לוודאי שאני סתם במצב רוח רע. אני פשוט נמצא במן מקום מוזר. אל תקשיבו... אל תקשיבו לשום דבר שאני אומר. זה בטח סתם סרט מטופש שאני עובר עכשיו". והחוצה הם יוצאים! הם נבהלים מאיך שהם התנהגו ברגש העמוק... הם מתייבשים, נכון? ... {צחוק} ... וחוזרים למצב "הרגיל" כדי שלא ירגישו עוד דבר.
יש שמשתמשים ברחמים עצמיים כדי להרדים את הרגש. כמו מגבת שסופגת היטב. ... {צחוק} .. יש שמשתמשים בהסחות של אשמה או צדקנות-עצמית, חשיבות-עצמית או הצמדות לעבר כדי 'להתייבש' ולהימנע מעומק הרגש. כן, יש כאלה שחוזרים לבריכה הרדודה; הם קרבים ונסוגים שוב ושוב. הם ממשיכים להעמיד פנים שהבריכה פשוט עמוקה מדי – פשוט מפחידה מדי.

אם נאמר לכם – כאשר אתם קופצים לתוך הבריכה ומתחילים לשחות – שהיא בעומק של מטר ושמונים, לרובכם לא תהיה כל בעיה עם זה. כמה מכם יוכלו אפילו לעמוד על הקרקעית אם הגובה שלכם מאפשר זאת, אבל עבור רבים מכם המים יגיעו עדיין אל מעבר לראש. אבל זה יהיה בסדר. אתם תסתדרו. תוכלו לכל הפחות ללכת במים, אם לא לשחות.

אבל אם היינו אומרים לכם: "אופס, טעינו: אמרנו מטר ושמונים, אבל התכוונו למאה ושמונים או לאלף ושמונה מאות מטרים עומק". לפתע זה יהפוך מפחיד מאוד. אתם יכולים למות במטר ושמונים בדיוק כמו באלף ושמונה מאות, אבל יש משהו לגבי העומק העמוק יותר הזה שהוא בגדר נעלם (לא-ידוע). וככזה הוא גם מפחיד.

אנו אומרים שיש משהו לגבי "מה שנמצא שם למטה" שהופך זאת למפחיד. אולי יש איזו מפלצת מפחידה, יצור פרהיסטורי כלשהו. אולי יש שם מערה שתתמוטט. סרטים רבים נעשו על הכניסה למעמקי האוקיינוס ומציאת הזוועות הקיימות שם באותם עומקים אדירים. וזו תחושה ארכיטיפית מאוד; אתם יכולים להתחבר אליה מכיוון שאתם חווים את אותו סוג של אימה, במובן הרגשי, כאשר אתם חושבים על עומק הרגש שלכם.

מדוע? מה כל כך מפחיד בקשר לזה? מדוע שלא תחקרו את עומק הרגשות שלכם?


ולסיום סיומת, הכי חשוב, תביעו יותר ויותר רגש בחיי היום יום. כאשר אתם רואים סרט עצוב ובא לכם לבכות, אל תעצרו זאת, תבכו ותנסו להעצים את זה. כך לגבי כעס, צחוק וכל רגש. תעצימו, תצאו מהגבולות שהצבתם לעצמכם. תחיו!

וכך כל אחד בקצב שלו נצא מהאדישות שלנו.

באהבה גדולה
אריאל גלילי
תגובות, טענות, שאלות וסתם לשאול מה העניינים