שיעור מודעות רביעי - אשמה וסליחה

שלום שוב חברים יקרים. אני מברך את כל מי שקורא את השיעור הזה ומאחל לכם הצלחה בהתפתחות האישית שלכם. אני מזכיר, כל פעם שיש שאלה, תתייחסו אליה כאל תרגיל אישי ותענו עליה במחברת שלכם.

השיעור הזה נתמקד בדבר הגרוע ביותר שקיים במין האנושי – אשמה.

כשאנחנו לא לוקחים אחריות על החיים שלנו – אנחנו מאשימים. אנחנו מאשימים הכל- את ההורים שלנו, המורים, החברים, אלוהים, טבע ואת עצמנו. בעיקר את עצמנו.
אנחנו אשמים שאנחנו לא מצליחים בעבודה, שאין לנו כסף, שאנחנו עצלנים, אנחנו מאשימים את ההורים שלנו בבעיות שלנו, את החבר/ה לשעבר שעזב אותנו, את החברים שמעצבנים ופוגעים בנו, את אלוהים שמעניש אותנו, את המזל שאין לנו... בקיצור, אשמה היא דבר מרכזי שקיים בחיים של כולנו.

ברגע שלא תהיה בנו אשמה, אנחנו נהיה בשלמות עם עצמנו ונקבל את עצמנו לגמרי.

כדי לעשות קצת בהירות בדברים כתבו בקצרה- את מי אני מאשים בחיים שלי?


לכל מילה בשפה העברית יש משמעות עמוקה, כל אות היא חשובה ומשמעותית. אני משתדל להביא דוגמאות לכך בכל שיעור. ואני מציע לכם לשחק במילים, להפוך אותיות ולראות מה יוצא.
המילה אשם = משא, אמש.
האשמה היא המשא שאנחנו לוקחים על עצמנו, משא מהעבר שלנו. האשמה היא כמו שק מלא בסלעים שאנחנו סוחבים על הגב שכבר לא קשורים לחיים שלנו ולא מוכנים לשחרר. היא גורמת לנו למחלות, לסבל ולבדידות.

אשמה נוצרת כתוצאה מהפחד שלנו להיפגע. כשאנחנו מפחדים לקחת אחריות על מעשה כלשהו אז אנחנו מאשימים. אנחנו מפחדים לקחת אחריות מהפחד שלא יאהבו ויקבלו אותנו בגלל המעשה הזה. אנחנו מפחדים מזה כי יש בנו קודים שאומרים לנו שלעשות ולהתנהג בדרכים מסוימות זה לא בסדר.

איך אשמה עובדת?
אשמה נכנסת לפעולה כאשר המוח שלנו מרגיש מאוים. כשאנחנו חווים אירוע, רגש או חוויה שגורמת לתת מודע שלנו להרגיש מאוים או חוסר אונים אז האשמה עולה. במקום להרגיש את החוסר האונים והפחד ולראות שהם אשליה כפי שהסברתי בשיעורים הקודמים, תת המודע משתמש בהגנה (ההיגיון) ומשליך את האחריות למעשה שגרם לנו להרגיש חוסר אונים על משהו אחר.
לדומא: אם נחזור רגע לרגשות- שני אנשים נפגשים בבית קפה (נקרא להם משה ודוד).משה שופך בטעות את הקפה על בגדי דוד. מה דוד עושה? מאשים את משה שהוא דפוק, שלומיאל ושיש לו ידיים שמאליות. הוא ישר מתעצבן ומאשים. משה לא שותק וצועק על דוד שיסתום את הפה ושירגע ומאשים אותו שהוא עצבני וחבר דפוק....
ומה בעצם קרה? דוד התעצבן על כך שהחולצה התלכלכה. דוד מרגיש מכך חוסר אונים- כי זה פשוט קרה, הוא לא שלט באירוע הזה והמציאות היא שהחולצה התלכלכה. אך חוסר האונים הזה מאוד מאיים עליו, ובמקום להביע כעס נטרלי, הוא מאשים את משה שהוא דפוק והוא אשם כדי שדוד לא ירגיש את החוסר האונים הזה. וכשדוד צעק על משה, משה הרגיש פגוע, כי באמת נשפך הקפה והוא הרגיש לא נעים, אך הרגש של הפגיעות גם גורם לו להרגיש חוסר אונים וזה מאיים עליו, אז הוא צועק חזרה ומאשים את דוד. ההגיון של שניהם אומר להם להתקיף – כי זה מה שהגוף עושה במצב של פחד.
או מתקיף, או קופא או בורח. ( ועל זה גם יהיה שיעור).
וכך הם יכולים להמשיך להתקיף אחד את השני הרבה זמן וזה יכול להגיע לאלימות... העיקר לא להרגיש חוסר אונים....

איך אתם הייתם מתמודדים עם מצב כזה?

כשיש אשמה יש שני דברים נוספים:
קורבן - האדם שמאשים, זה שמרגיש חוסר אונים.
עונש – העונש שאותו האשם צריך לקבל.

כל פעם שאנחנו מאשימים שני הדברים האלה באים יחד, ממש כמו בית משפט. אנחנו שופטים מעשה בגלל הפחד, מוצאים קורבן, שהוא בדרך כלל אנחנו, מאשימים ומטילים עונש.
רוב הפעמים אנחנו יוצרים את התהליך הזה בנו- אנחנו מאשימים את עצמינו שאנחנו למשל לא טובים מספיק, מרגישים קורבן ומרחמים על עצמינו ונכנסים לדיכאון. ומענישים את עצמינו בבדידות או בחוסר כסף וכדומה..
אצל רובנו הסבל הגדול ביותר בחיים נובע מאשמות רבות שקיימות בנו בכל מיני רבדים.

הבעיה היא שאשמה היא נתפסת בחברה כדבר יום יומי, כחלק נורמאלי מהחיים. מבחינת החברה חייבת להיות אשמה כי יש אנשים טובים ויש אנשים רעים. אך האם זה באמת נכון?
האם יש אנשים רעים? האם יש רוע?

מה זה רוע?
כולנו אוסף של קודים ומסכות. וכל אחד משתמש בדרך אחרת להרגיש נאהב. יש אנשים שלמדו דרכים שלנורמה החברתית נראים קיצוניים מידי. אך זה אומר שהם בחרו להיות ככה? האם הם אשמים במי שהם? האם הילד שהוכה על ידי אביו והקודים שלו הם אלימות=אהבה ואז כך הוא מתנהג עם ילדים אחרים הוא ילד רע? הגהנום הוא לחיות מתוך פחד, גן עדן זה לחיות מתוך הנשמה.
כאשר אנחנו שופטים אדם, הרוע נמצא רק אצלנו בראש,וכשאנחנו מאשימים אנחנו סוחבים את ה"רוע" שלו איתנו.
ושוב לעברית המדהימה שלנו- רע זה פשוט ההפך מער. אדם "רע" הוא אדם שלא מודע לעצמו.

אנחנו לא עושים שום דבר מטוב או רע אנחנו תמיד פועלים מתמימות. התמימות היא מה שמפעיל אותנו. כאשר אנחנו רוצים אהבה אנחנו רוצים אותה בתמימות, וכאשר אנחנו פועלים בדרכים שונות להשיג אותה זה עדיין מתמימות. כי אנחנו לא יודעים דרך אחרת.
לכן כל פעם שאתם עושים משהו שאתם שופטים כשלילי זכרו שאתם פועלים מתוך התמימות הטהורה שלכם. ודרך המודעות לתמימות שלכם תוכלו לבחור בדרכים יותר טובות ונכונות לכם.

אז החברה שלנו מאמינה באשמה כדבר חיובי שעוזר בחברה. אבל זה ממש לא נכון. כי כשמאשימים אף אחד לא יוצא נשכר. תמיד אחד מהצדדים או קורבן או מקבל עונש. והדוגמא הטובה ביותר לזה הם נשים שהוטרדו מינית:
ילדה צעירה שמוטרדת מינית היא הופכת אוטומטית להיות קורבן לא מהבחירה שלה.
אני אכתוב את הדוגמא הזאת בקצרה רק בשביל הפואנטה. זה לא מחוסר רגישות.
כאשר ילדה באה הביתה ומספרת על החוויה שהיא עברה היא מקבלת תגובה- אויי מסכנה שלי, אל תבכי,זה נורא ואיום. האיש מפלצת אנחנו נעניש אותו. את בסדר גמור, בואי נחבק אותך, אל תבכי אין צורך זו אשמתו. את לא צריכה להרגיש רע. הוא הרשע.
מה אתם יכולים לראות כאן שגורם לקודים?

אירוע זה יוצר מספר דברים-
1.אותה ילדה לומדת שכאשר היא קורבן- אז אסור לה להביע רגש. ואותו רגש מהחוויה הלא נעימה נשאר מודחק בתוכה.
2.היא לומדת שדרך הקורבנות היא מקבלת אהבה וחום.
3.היא לומדת להאשים, שיש רע וטוב. שהוא מפלצת ולא אדם עם קודים כמו כולנו.

ההתמודדות הנכונה עם אונס היא פשוט לתת לילדה להרגיש מה שנכון בשבילה. אם זה עצוב, מכעיס או פשוט חוויה מעניינת. האשמה היתה מהסביבה והיא פשוט נסחפה אחרי זה כי לא היתה לה ברירה.

אני זוכר בתור ילד שכל פעם שהייתי מקבל מכה ממשהו (כיסא, שולחן וכו') אמא שלי היתה אומרת לי אל תבכה, נו נו נו שולחן! תרביץ לו חזרה! זה השולחן אשם!. וזה היה החינוך ה"נורמאלי".....
אשמה לא מתגלה מהר כל כך, היא מאוד חמקנית, היא מתחבאת במסווה של כעס, שיפוט, בושה, או אחר, כשלמעשה מה שמסתתר עמוק בפנים זו האשמה.

כבר כשנולדנו, נחשפנו למעגל האשמה. המחשבה הראשונה שלנו (אותה כמובן איננו זוכרים) הייתה ש"הכאבנו לאמנו בכדי לבוא לעולם". בהמשך חווינו חוויות מחזקות שהגבירו את תחושות האשמה, משפטים כמו " זה לא בשבילכם זה לאורחים", "רציתי בת וקיבלתי בן", "מה יגידו השכנים", ל"למה אתה לא יכול להיות כמו...", "ויתרתי, סבלתי, עשיתי בשבילך... ואתה..." ועוד ועוד.

האשמה שלנו עזרה לנו ליצור אמונות שקריות, אמונה ש"לא מגיע לנו לקבל ולהצליח בכל תחומי החיים", אמונה ש"אחרי משהו טוב מגיע משהו רע", אמונה ש"אחרי הצלחה מגיע כישלון" וכו'. לכן, אנו נשאף תמיד "לאזן" את המצב, למשל:
אם הרווחנו הרבה כסף – ניצור בעיית בריאות.
אם קיבלנו עבודה אידיאלית – ניצור בעיה בזוגיות.
כשתת המודע שלנו משדר לנו ש"לא מגיע לנו", אנו יוצרים עונש מתאים לאיזון ואז "זה בסדר".

האשמה היא זו שמביאה אנשים לחשוב ש"זה רע להצליח בחיים", ש"ככל שלי יהיה יותר כך לאחרים יהיה פחות", ש"זה לא צודק". השיפוטים באים מאשמה, כל מה ש"לא בסדר" בא תמיד מאשמה.

האשמה אינה רלוונטית לחיינו – היא אינה משרתת אותנו.

זו למעשה האמת, אין נכון או לא נכון, אין רע או טוב. אלו הם שיפוטים.
כל מה שקורה – נכון, אחרת לא היה קורה. כל מצב מתרחש מתוך סיבה!

מתוך האשמה למדנו להתכחש לאינטואיציה שלנו, לעשות דברים על מנת לרצות אחרים, בכדי שיאהבו אותנו. יצרנו התנגדויות וכעסים, האשמנו אחרים שהביאו אותנו לידי כך.. ותוך כדי - הרחבנו את מעגל האשמה, יצרנו עוד ועוד חסימות בתת המודע שלנו, חסימות שמקורם באשמה.

כל התכונות שליליות קשורות באשמה, שהם רק אשמה:
עצלנות למשל – כשאנחנו אומרים למישהו שהוא עצלן- אנחנו שופטים ומאשימים אותו שהוא לא עושה פעולה כפי שקודים שלנו אומרים לנו שזה נכון. באי עשיית הפעולה הוא מאיים עלינו. אותו דבר אנחנו גם מאשימים את עצמינו בעצלנות. מצד אחד כיף לנו שאנחנו לא עושים כלום, אך מצד שני אנחנו מאשימים את עצמינו שאנחנו לא עובדים כמו כולם ולא יעילים. אנחנו שומעים את השיפוטיות העצמית שלנו בראש.
לדוגמא: אדם שלא עובד ויושב חודש בבית. אנשים שרואים זאת קוראים לו עצלן מהסיבה שהם מרגישים מאוימים. למה מאוימים? כיוון שהוא מראה להם שלא חייבים כל הזמן לעבוד ולעשות דברים שלא רוצים. ולאדם שכל החיים שלו חונך שזה מה שנכון ורק אם הוא יעבוד הוא יקבל אהבה- זה נתפס כאיום. כי מבחינתו אם הוא לא עובד אז הוא לא שווה. אז לא יאהבו אותו.
ולכן אוטומטית כאשר הוא רואה אדם שלא עובד הקוד נכנס לפעולה והוא מרגיש איום ואז הוא מאשים.
גם קמצנות – זו גם אשמה, שאנחנו מאשימים שאין כסף או חסכנות כמשהו רע.

כל תכונה שלילית נובעת מהשיפוטיות שלנו, וכשיש שיפוט יש אשמה. והשיפוט נובע מההשוואה את האחר אלינו או אותנו לחברה. וכשהם לא תואמים וכשאנחנו בצד הנמוך יותר אז יש פחד ויש אשמה. במקום לקבל את האחר אנחנו משווים. בגלל שכשאנחנו פועלים מהקודים אנחנו חיים בריקנות פנימית, בחוסר סיפוק. כשיש ריקנות אנחנו כל הזמן מחפשים אצל האחר לראות איך זה אצלו, וכאשר אנחנו רואים מישהו יותר טוב, אז זה איום ואנחנו מפחדים, שופטים ומאשימים, וכאשר אנחנו רואים משהו שאנחנו טובים בו יותר, אנחנו שמחים לאיד, משתחצנים ומנפחים לעצמנו את האגו. זה מה שקורה כשאין בנו אהבה עצמית.


תזכרו טוב את המהות של הנושא הזה של האשמה, ותשדלו כל פעם שהמילה אשמה עולה להזכיר את מה שלמדתם לגבי עצמכם ולגבי הסביבה. תעזרו לסובבים אתכם להשתחרר מהאשמה ולא להוסיף.
תמיד תזכירו לעצמכם- אני לוקח אחריות על החיים שלי. ואשמה היא הטלת האחריות על דבר אחר.
אם אני בחודש של חופש, וזה מאיים עלי כי אני מפחד שאני לא טוב מספיק לעבוד, אז אני מאשים את עצמי שאני עצלן ובטלן ומעניש את עצמי בחוסר כסף. האחריות שלי היא למצוא מה הפחד ולקחת אחריות על הפחד הזה ולתת לו מקום.

כעס:
יחד עם האשמה הרבה פעמים יש כעס. אם אנחנו מאשימים מישהו אז אנחנו גם כועסים עליו.

מאחורי כל כעס ואשמה מסתתרים כעס ואשמה על עצמינו!
והאדם שאנחנו הכי כועסים עליו הוא המורה הכי גדול שלנו, כי ממנו נוכל ללמוד הכי הרבה על עצמינו.


אז מה הדרך לשחרר אשמה וכעס?

לסלוח!

אנחנו נושאים בתוכנו המון אשמה, וכדי לשחרר אותה אנחנו מתחילים לסלוח לכל אחד ואחד שאנחנו מאשימים אותו ובעיקר לעצמנו.

לסליחה יש כוח אדיר. כאשר אנחנו סולחים לאדם אנחנו מחזירים את האנרגיה אלינו. אנחנו מרפאים את עצמנו ואותו.
הסליחה היא חיבור לחלק האלוהי שבנו, היא חמלה, אהבה ללא תנאי, תמימות ועוד.




תרגילים:
במחברת תענו על השאלות הבאות, אתם יכולים לעשות אותם כל פעם שאתם מרגישים אשמה בחיים:

תרגיל 1:

מהי הדרך שבה אני מעניש את עצמי בתחומי החיים השונים:

בבריאות -______________________________________
בשפע וכסף -____________________________________
במערכות יחסים -_________________________________
בזוגיות - ______________________________________
בעבודה/קריירה - _________________________________

תרגיל 2:

• אני כועס/ת על___________ על___________________________
• אני מרגיש/ה פגוע/ה מ___________ על______________________
• אני שונא/ת את____________ על _________________________
• אני שופט/ת ומתנגד/ת ל_________ על_______________________
• אני כועס/ת על עצמי על__________________________________
• אני שונא/ת את עצמי על__________________________________
• אני שופט/ת ומתנגד/ת לעצמי על ____________________________

מחייבות לטיפול באשמה:

אני עכשיו מוכן לוותר על הצורך שלי
להעניש את עצמי

מגיע לי על עצם קיומי

מגיע לי להיות מי שאני ולחיות בשפע ובאהבה

אני סולח לעצמי לחלוטין
על כך שהאמנתי בעבר שאני אשם

מגיע לי להצליח ולשגשג עכשיו היום ותמיד

אני הוא המקור לכל כאב או תענוג בחיי

החיים שלי עובדים עכשיו בכל התחומים

מגיע לי לחיות חיים טובים ונעימים

אני תמים ופועל מתמימות

זה טבעי בשבילי לחיות ולהצליח,
מיד עכשיו היום ותמיד

אני אוהב ומקבל את עצמי כפי שאני

אני הצלחה אדירה






תרגיל 3: סליחות.

סליחה היא כוח האהבה והיא יכולה למחוק ולשחרר כל אשמה וכעס. בשביל שהסליחה תכנס עמוק לתוך תת המודע יש לעבוד איתה כמו עם המחייבות.
יחד או בנפרד עם המחייבות יש לכתוב סליחות כל יום מ21 עד 70 פעמים. עדיף כמה שיותר בכפולות של שבע.
בשביל שזה יעבוד כמה שיותר טוב מומלץ לעבוד שבוע שלם רצוף על אדם מסויים- אמא, אבא, חבר, בן זוג, אלוהים, לעצמנו וכו'..



נתחיל קודם עם תרגיל יותר כללי, מלאו במחברת בהרחבה כמה פעמים שאתם רוצים:
אני עכשיו סולח/ת לחלוטין ל__________ על_________________________
אני עכשיו סולח/ת לחלוטין ל__________ על_________________________
אני עכשיו סולח/ת לחלוטין ל__________ על_________________________
אני עכשיו סולח/ת לחלוטין ל__________ על_________________________
אני עכשיו סולח/ת לחלוטין ל__________ על_________________________

אם ישנו אדם שאתם לא מסוגלים לסלוח לו, כתבו את המילים:
אני מוכן עכשיו לסלוח ל__________ על__________________

ואם גם זה קשה, אז כתבו כמה פעמים שאתם צריכים, תוסיפו כמה "להיות מוכן" שצריך:
אני מוכן להיות מוכן להיות מוכן להיות מוכן להיות מוכן עכשיו לסלוח ל________ על_________

אחרי הדף הזה שבו אתם רואים כמה כעס ואשמה יש בכם על אנשים, תתחילו בתהליך העמוק של הסליחה. כל יום כתבו יחד עם המחייבות משפטי סליחה.
אני עכשיו סולח/ת לחלוטין ל____________
או:
אני עכשיו מוכן להיות מוכן להיות מוכן לסלוח לחלוטין ל________

וכל יום תורידו "להיות מוכן" אחד, עד שתגיעו למשפט הראשון.

זכרו, אין אדם ששווה לשמור לו טינה וכעס. אני יודע שיש אנשים שאתם חושבים עליהם עכשיו ואתם לא מוכנים לסלוח להם בשום פנים ואופן על מה שהם עשו לכם. אך זכרו שאתם אלה שנפגעים מזה. לא הם. האנרגיה שלכם מפוזרת והכעס גורם לכם לכבדות וכאב בחיים.
וככל שההתנגדות יותר גדולה כך השיעור יותר חשוב ומשחרר.

ולסיום תקשור מדהים על אשמה:

א ש מ ה
מתוקשר עם בשאר

אחד מהרעיונות שהוחדרו לכדור הארץ שלכם מזמן, הוא הרעיון של האשמה. לא שתרבויות אחרות אינן חוות אשמה, אך אתם נכנסתם לזה כל כך עמוק וחזק, שלאוכלוסיה שלכם יש חוויה, שלא קיימת בשום מקום אחר. וודאי שזה לא עושה אתכם פחות. כי עצם המוכנות שלכם לחוות הגבלה שכזאת בדרכים שונות, עושה אתכם חזקים. זה מראה עד כמה שאתם יודעים שאתם חזקים, בעצם המוכנות שלכם לחשוף את עצמכם לרמה כזאת גבוהה של הגבלה. זה מאפשר לכם ליצור בחיים שלכם, הרבה מקרים ואירועים של שיפוטים עצמיים, הגבלות עצמיות ופירוד. אשמה הינה הגורם העיקרי המונע מכם, ליצור את החיים שלכם כפי שאתם הייתם רוצים.
מה שאתם באמת רוצים, ומה שאתם יודעים שנמצא עמוק בתוככם, זה מה שמגיע לכם לחוות באמת בחיים שלכם.
אשמה תמיד גורמת להגבלות ולפירוד. היא מונעת מכם להכיר בעוצמה הפנימית שלכם ובחיבור שלכם ליצירתיות האינסופית (אלהים).
במשך תקופות ארוכות הנחתם, ששנאה הינה ההיפך מאהבה, כאשר האמת היא, שאשמה היא ההיפך מאהבה. שנאה יכולה להיות הביטוי ההפוך לאהבה, אבל אשמה היא הצד המיכני, ההפוך לאהבה.
אהבה היא שלמה, ומשפיעה על אהבה עצמית ועל יצירתיות.
בזמן שאשמה, היא האמונה בחוסר, ובהערכה עצמית נמוכה, והיא המונעת את היצירתיות.
שנאה מקורה בתפיסה, שלפחות מגיע לכם משהו. בו בזמן שאשמה, באה מהמקום, שלא מגיע לכם כלום. למעשה אשמה היא התכחשות לעצם הקיום שלכם.
האמונה שלא מגיע לכם על מי שאתם, מאפשרת לכם ליצור תסריט, שמונע ממכם לקבל את כל הדברים בחיים, שהם שלכם, כזכותכם מלידה. כמו: אושר, אקסטאזה ויצירתיות.
אשמה היא הגלולה המרה, שהוחדרה לתוך החברה שלכם, על ידי החברה שלכם, כדי להחזיק אתכם במצב של חוסר עוצמה אישית.
כאשר אתם לא מאמינים שאתם מחוברים ליצירתיות האינסופית, אתם מאמינים שאתם צריכים לשלוט בכח כדי לקבל משהו בחיים שלכם. ועל ידי כך, אתם מחזקים יותר ויותר, את ההגבלות שלכם, ואת האנרגיה של האשמה.
התסריט הזה, הפך להיות מאוד אתי בחברה שלכם. כאשר אתם לא מאמינים שאתם מחוברים, אתם גם לא מאמינים, שאתם יכולים ליצור בקלילות דברים שאתם רוצים בחיים שלכם. הדברים הופכים להיות חסרי ערך עבורכם, אם אתם לא יוצרים אותם מתוך סבל, בכדי לקבל אותם. "בלי כאב אי אפשר להשיג כלום"(no pain - no gaim) כמו שאתם אומרים.
כאשר מספרים לכם בעולמכם סיפור, שיש בו כאב, קונפליקט ומאבק, אתם אומרים - "זהו ספור מאוד ריאליסטי". כאשר מספרים לכם סיפור ש"הם חיו באושר לנצח" אתם אומרים - "אלה סיפורי מעשיות אלו לא החיים האמיתיים".
אין שום דבר ביוניברס וביצירה האינסופית, שמתעקש, שסיפור שיש בו את הקונפליקט ואת המאבק, הוא הספור היותר אמיתי, מהסיפור שאין בו. זאת הבחירה שלכם, מתוך ההרגלים שלכם, להאמין שכאב הוא יותר אמיתי מתענוג. דבר זה הפך להיות לאתיקה של כל אוכלוסיית כדור הארץ. כך, שאתם לא יכולים לקבל משהו בחיים שלכם, שהוא שווה משהו, אלה אם כן, אתם סבלתם בשבילו. או כמו שאתם אומרים "הרווחתי זאת". האמת היא, שאתם לא צריכים ל"הרוויח זאת", כבר עכשיו יש לכם את זה, וזה שלכם.
כי זו זכותכם מלידה
אתם נוצרתם מתוך אקסטאזה, אתם נוצרתם מתוך אהבה ואור, זאת זכותכם מלידה. כל פעולה שלכם, יכולה להיות מעשה של אהבה, שנעשה בקלילות של היצירה.
אתם נוצרתם בדמות היוצר האינסופי. בפשטות יתרה זה אומר, שאתם יוצרים אינסופיים וגם רב מימדיים בנוסף.
זה האני הטבעי שלכם. כאשר תאפשרו לעצמכם להכיר בכך, שאתם לא צריכים יותר את האנרגיה של האשמה, רק אז, תאפשרו לעצמכם לחיות בכל המרחב של זכותכם מלידה. תאפשרו לעצמכם את האושר של החיות שלכם, ואז תוכלו במודעות בהירה, ליצור ולמשוך לחיים שלכם, את כל הדברים שאתם יודעים שמגיע לכם. אתם תגלו, שכאשר אתם תפנו את האשמה מתיבת הכלים שלכם, מה שנשאר, זאת ההכרה בכך, שהכל אפשרי בשבילכם.
אין שום דבר שהוא נפלא יותר מידי, או מהווה אקסטאזה שהיא גדולה מידי. מגיע לכם את כל מה שאתם יכולים לקלוט ולהכיל, בגלל עצם העובדה שאתם קיימים! ואם אתם קיימים, מובן מאליו שכל מה שיש - היוצר האינסופי, מאמין שמגיע לכם להתקיים.
אם אתם קיימים עם הרצון ליצור שלום, הרמוניה, שפע, תענוג ואקסטאזה בחיים שלכם, דעו לכם! שלא נוצרתם עם הרצון הזה, מבלי שתהיה לכם את היכולת למשוך את זה, וליצור את זה בחיים שלכם. עצם המודעות לרעיון של מה שאתם רוצים, מספיק בפני עצמו, בכדי להביא את זה אליכם.
היצירה לא מנעה ממכם כלום, ואף פעם לא מונעת ממכם שום דבר. התבוננו על כל האירועים שקרו לכם בחיים, ודעו! שכל אחד מכם תמיד נתמך במאה אחוז על ידי היוניברס. לא ניתן לכם שום רצון כלשהו, מבלי שניתנה לכם היכולת להגשים את הרצון הזה.
היוניברס והיצירתיות האינסופית, לא עושים אף פעם דברים חסרי ערך וטעם. מאחר שלא עשיתם שום דבר מיוחד בכדי שיגיע לכם להתקיים, ומאחר שבוודאי שכל מה שיש - אלהים, מאמין שמגיע לכם להתקיים, תנו לעצמכם את אותו יתרון שבספק, התייחסו לעצמכם עם אותה אהבה ללא תנאי וכבוד. תנו לעצמכם את האישור והזכות ליצור את החיים שלכם כמו שאתם באמת רוצים שיהיו, מאחר שיש לכם את היכולת ליצור זאת. כל מה שנחוץ זה, להזכיר לעצמכם, שהיכולת שלכם לקלוט את הרעיון הזה בפני עצמו, הוא אינדיקציה שמראה, על היכולת שלכם ליצור את הרעיון.
שוב, אתם יוצרים רב מימדיים. המחשבות, האמונות והרגשות שלכם יוצרים תמיד את המציאות הפיזית מסביבכם, ללא יוצאים מן הכלל.
המציאות הפיזית שלכם היא תמיד תוצאה של מה שאתם מאמינים שהיא תהיה, או מפחדים שהיא תהיה.
הפחד שמשהו מסוים יקרה בחיים שלכם, זה כמו להגיד: "שהתסריט המפחיד שלכם, זו האפשרות החזקה ביותר שתתגשם במציאות שלכם". המציאות הפיזית היא תמיד התוצאה, של מה שאתם מאמינים שהיא עכשיו, או שהיא תהיה.
המצבים לא מופיעים בחיים שלכם כדי להראות לכם שאתם תקועים בהם. המצבים קורים בחיים, כדי להראות לכם שאתם "נכשלתם" בליצור מצבים טובים יותר.
מצבים באים ומופיעים בחייכם, כדי להראות לכם איזה אמונות אתם מאמינים, ואם הן לא מתאימות לכם, שנו אותן בהתאם.
יש בתוככם מנגנון שאתם מניעים, שמאפשר לכם תמיד לדעת איזה אמונות טבועות בתת מודע שלכם.
המנגנון הזה מאפשר לכם לדעת בדיוק, איך להביא את האמונות האלה על פני השטח של המיינד המודע שלכם, כדי שתוכלו לשנות אותן, אם הן לא מוצאות חן בעיניכם, או לחזק אותן, אם הן כן מוצאות חן בעיניכם. - זוהי החוויה של המציאות הפיזית.
במידה ואתם רואים שאתם מעורבים במצבים שאתם לא מעדיפים, הכירו בכך שזה קורה לכם, מכיוון שהתחברתם לאמונה שיוצרת זאת בחייכם. לכן עכשיו, כאשר מצב מסוים הראה לכם מהי האמונה שיצרה את המצב, אתם חופשים.
יש לכם את האפשרות להגיד: "אהה, עכשיו יש לי את ההגדרה של האמונה שהייתה מודחקת בתוכי, שיצרה את המצב והגיעה לפני השטח, בגלל שזאת המציאות שאני חי בה עכשיו. לכן, אם אני לא מעדיף את המציאות הזאת, אני יכול לשנות את האמונה לכל אמונה אחרת שאני מעדיף".
השלב הבא הוא: להשתמש במאה אחוז של האמונה. אותה אמונה אשר יצרה את התסריט השלילי. בכדי לדעת שעכשיו, כאשר שיניתם את ההגדרה שלכם להגדרה חיובית, המציאות תשקף לכם את האמונה החדשה, באותה עוצמה, שהמציאות השלילית שיקפה לכם את האמונה שהייתה לכם בעבר.
יש לכם מנגנון והכוונה עצמית הבנוי בתוככם. זוהי הסיבה, שכאשר אנחנו בקשר איתכם, תרגישו מאיתנו אמונה. בין אם אתם תבחרו להאמין בעצמכם או לא, או שתבחרו להאמין שיש לכם את היכולת המלאה ליצור את המציאות שאתם רוצים, אנחנו מאמינים בכם! אנחנו תמיד נשקף לכם, שיש לכם את היכולת הזאת, כי אנחנו יודעים שיש לכם. אנחנו לא רק מאמינים שיש לכם, אנחנו יודעים שיש לכם את זה - מעבר לכל ספק שהוא. אנחנו יודעים שלכל הישויות ביצירה האינסופית, יש את היכולת המלאה ליצור את המציאות שלהם.
ופעם נוספת אני מזכיר לכם, כי כולכם נולדתם על כדור הארץ שלכם, עם יכולת מלאה לחיות את החיים בתענוג אבסולוטי מושלם. אך בגלל הדרך בה יצרתם את החברה שלכם - שתהיה כפי שהיא, התענוג האבסולוטי הזה נעלם ברוב הזמנים על יד רובכם, כבר כאשר הייתם בגיל שלוש. כן, כל כך צעירים בגיל הזה.
ומאז, אתם קונים את מערכת האמונות של החברה שלכם שאומרת: שאתם חייבים לחיות על פי מערכת האמונות האלה בכדי להתקיים בעולם... לא רלוונטי!

א ו ר א ה ב ה ו ש פ ע


באהבה גדולה
אריאל גלילי
אתם מוזמנים לפנות אלי בכל שאלה.