החופש להיות יצירתי ליד הקלידים

החופש להיות יצירתי ליד קלידים
לעתים אני תוהה מדוע אנשים רוצים בכלל לקחת שיעורי פסנתר.
אני מניחה שאולי תקוותם, לאחר הרבה אימונים, היא שיהיו מסוגלים לנגן מוצרט, שופן או מלחין אהוב אחר.

מתוך שיחות עם תלמידים ומורים אחרים, הרעיון ליצור מוסיקה עצמית ניראה זר כמעט לחלוטין. לפי הסטטיסטיקה הגסה שלי, בהם לימדתי מאות תלמידים, רק כ-2% בלבד "מעיזים" לפרוט על כלי שלהם צלילים לא כתובים. השאר כנראה אינם כה "אמיצים" או שמאמינים שזה מעבר למסוגלותם. ובכך הרי הם מגבילים את עצמם, וכל הגבלה תוחמת הנאה מהחיים והתפתחות.

למעשה, המוסיקה היא השטח כמעט היחיד (אולי מלבד עיצוב אופנה) בו תלמידים יכולים לפרוש כנפיים ולהשפיע עוצמתית על חייהם שלהם ועל אלה של סביבתם. כמו כן, הורים רבים וצערי גם לא מעט מורים לנגינה אינם מעודדים יצירה עצמית. לא רק זאת, אלא שרובם ובמיוחד אלה שמלמדים פסנתר או כלי קשת, רוצים שתלמיד ידע לקרוא תווים טרם למדו לנגן אקורדים – זאת, אם בכלל מתעמקים בעולם המרתק של האקורדים. במילים אחרות, השיטה די "יבשה" ולרוב אינה תואמת את אופי, הרצון או הנטייה הטבעית של התלמיד עצמו כי אם מלמדים מה שלימדו אותם.

מורה כזה יכול "להחזיק" בתלמידו כ 5-10 שנים ואולי יותר, בהן יילמד כיצד לנגן את המוסיקה שאחרים חיברו. נוסף לכך, גם שאין עוררין בטיב ההוראה ובגאוניות המוסיקלית של המלחינים האלה, מוסיקה זאת גם מושמעת באלפי גרסאות כאשר כל מבצע (נגן, זמר או מנצח) מתחרה על התואר של המבצע הטוב ביותר, האוטנטי ביותר. אנשים אלה תורמים את כל חייהם להשגת תואר זה. הם ניזונים ומפיקים את אשר ממנו ניזונו.

אל תבין אותי לא נכון, זה בהחלט לגיטימי. ואינני רוצה להישמע "קשה" או "מכורה" לשיטתי. מה שאני טוענת הוא שאין אומדן השוואתי בין סוג לימוד זה ללימוד שהתלמיד מפיק מפיתוח יכולת היצירתית שלו, אלא אם התלמיד יוצא מן הכלל בכישרונו הטבעי וצעדיו מועדים לעשיית קריירה קונצרטנטית. כישרון כזה מתגלה כבר בשיעורים הראשונים וההדרכה תהיה מעט שונה גם שדווקא אז שיטה של פיתוח הכושר היצירתי יכולה להאיץ עוד יותר את הפריחה המוסיקלית שלו בשלבים המוקדמים, ולא להשאיר לשנים המאוחרות כפי שנהוג בכמעט כל המסגרות שאני מכירה בארץ.

ישנה אימרה שמביעה אמת צרופה: "כשהתלמיד מוכן המורה מגיע."
כשתלמיד או הורה מוכן למורה מסוג המתואר לעיל יגיעו אליו אך ורק מורים שיספקו את ציפיותיהם, וחבל כי לא תמיד ציפיות הילדים תואמות את אלה של ההורים או של המורים. וילדים אלה הופכים להיות תלמידיהם של מורי נגינה המתאימים עצמם לציפיותיהם של הורים כאלה.

מעגל די סגור. אינך חושב ?
ושוב אל תבין אותי לא נכון. אני אישית באה מרקע בו נשמתי, אכלתי גדלתי וחונכתי בלעדית על גישה זו של מורים ועל ציפיות כאלה מצד ההורים.
למזלי ושמחתי נסעתי ללמוד בקנדה. שם הגישה להוראה הייתה עבורי חדשנית.
כל שיעור נגינה הייה חוויה כי אפשרו לי ואפילו דרבנו אותי להיות אני.

בלימוד אומנות הפלסטית, בניגוד לשיעורי הנגינה, נראה לך שמישהו שמצייר בצבעי גואש למשל, יבזבז שנים על גבי שנים ללמוד לצייר את ציוריהם של אחרים
אשר ציירו בצבעי גואש? זה נשמע מגוחך, נכון? יחד עם זאת זה מה שנעשה בעולם המוסיקה כבר מזה דורות (בעצם משהו כמו 300 שנה).

מה דעתך, האם לא הגיע הזמן לשנות שיטה?

תלמיד שמעוניין לצייר בצבעי גואש יקנה צבעים ואולי ילמד טכניקה של מדיום זה ממורה, או שיתנסה בעצמו ומתוך התנסות זאת ילמד לצייר בצבעי גואש. "יעיז" לבטא את רעיונותיו, את טעמו האישי ואת יכולתו, מבלי להשוות את עצמו למאסטרים. הןא פשוט יהנה מעצם העיסוק בציור, בצורה, בצבע, בדמיון, במשחק בין אור לצל וכו'. לא מעט אנשים כאלה מתגאים לתלות את ציוריהם בסלון. כן, כך, לעיני כל גם שאינם ווליאם בלייק או כגן. הם נהנים מיכולתם, ללא שיפוט והשוואות. הם משיגים התפתחות משלהם מעצם לימוד העצמי, העשייה וההנאה, הם מעיזים להגשים חלום.

אז מדוע בעולם המוסיקה כמעט ולא קורה פתיחות ליצירה עצמית כתלמידי נגינה ובמיוחד ללומדי כלי מקלדת או קשת? אפילו תלמידים מבוגרים שמגיעים אלי ורוצים להגשים חלום ילדות, או כאלה שנגנו בעבר ובשלב מסוים הפסיקו, אינם מספיק פתוחים לפתח את כושר היצירה העצמית. ממה הם נרתעים? מהו הפחד העומד מאחורי "לא, זה לא בשביל לי". "לא, אין לי שום כישרון לכך" " לא אני רק רוצה ללמוד לנגן..." ונוקבים בשם יצירה של מישהו אחר.
מדוע לצד בניית כל רפרטואר (קלאסי או אחר ) לא תהיינה "תמונות" של יצירות עצמיות, גם אם "תמונות, אלה תהיינה "תלויות" על קירות הסייבר בלבד, או תהיינה מושמעות עוד ועוד אך ורק בפני חברי משפחה או חברים?

אלה הן שאלות אותן אני שואלת עצמי מזמן ורציתי לחלוק עמך קורא שורות אלה וגם לשמוע את דעתך.

אגלה לך סוד. לחבר מנגינה עצמית זה לא יותר קשה מאשר לצייר.
תעיז לקחת שיעורים בהם תוכל לפתח את אותו משהו פנימי שממתין לפקוע, לצאת לעולם. או תעודד את ילדך הסגור לעולם פנימי אותו חושש לפתוח.
למצוא את המורה הנכון או את הספרים הנכונים שילמדו אותך, זו בהחלט התחלה.


דנה דויד-קוגן
מלמדת בשיטה MPI "יצירתיות ליד הקלידים"
מלמדת אלתורים בסגנון ניו-אייג' באינטרנט
תחת השם "INSPIRATION"
kol-or@live.com