חוויות וזיכרונות ממועדון הקליעה

מאז ומעולם נמשכתי לנשק ותחמושת. הרבה לפני עידן האינטרנט והמחשבים אפשר היה למצוא בחדרי ירחונים, מגזינים ותמונות של כלי נשק שונים מכל רחבי העולם, החל בעתיקים שבהם מתקופת ימי הביניים, ועד ל"מילה האחרונה" בשוק".קפיצה משמעותית בהתעניינות בנושא קרתה כאשר התגייס אחי לצבא.אחת לכמה שבועות היה יוצא אחי לחופשה ובשבילי הייתה זו חגיגה של ממש. שעות הייתי שוקד על נשקו האישי, כאשר אחי היה מבריק, מנקה ומצחצח ולאחר מכן לומד להרכיב ולפרק למרכיביו הקטנים ביותר. אחר כך קנה אחי גם אקדח ואני התמוגגתי מכל רגע...

הפעם הראשונה שלחצתי על ההדק, הייתה בביתן הקליעה למטרה בלונה-פארק. יריתי אולי חמישה כדורים מרובה אויר מיושן ואפילו אחד לא פגע במטרה... הרגשתי שעלי לעשות משהו בנידון.

באותו שבוע, קצת אחרי יום הולדתי השניים-עשר התייצבתי במטווח ברעננה. היה זה שלמה שקיבל את פני.
חשבתי שהגעתי למטווח ו-"אש"- מתחילים לירות...
"שב"- אמר שלמה. שישה מפגשים ישבנו ורק דברנו על פיזיולוגיה, נשימה, פסיכולוגיה, משוב, מפרט טכני וכו' וכו'.
והנה כשסוף סוף התקרבתי לקו היורים והנשק כבר חיכה בעמדה, הלב דפק וההתרגשות הייתה רבה ואני מצאתי עצמי מתרגל "הרמות על יבש" בלבד...
כעבור כחודש על "יבש" התחיל סוף סוף להיות "רטוב", תחילה ירי עם מרפקים שעונים על העמדה ואחר כך בעמידה.
פתאום מילים כמו "מצב אפס", "היזון חוזר", ו"מכוון" השתלבו יפה באוצר המילים שלי מבלי ששמתי לב.

משבוע לשבוע הפכו האימונים למורכבים יותר. פתאום כבר לא יורים על מטרות, אלא על קרטונים עם קו מאונך, ולא די בכך, אלא שגם יורים יחפים תוך כדי עמידה על גוש ספוג בלתי יציב. ממש ממש קשה...

לעיתים היה יורה לצידי "האיש בסגול" (כך קראתי לו), בעל חליפת הקליעה הסגולה, הנעליים הסגולות ואפילו את מעצה הרובה צבע בסגול. אני הייתי מציץ מדי פעם ומסתכל איך כל כדור שירה, נכנס "בול" במרכז ואפילו שכבר ירה למעלה מחמישה כדורים לאותה מטרה, עדיין היה בה רק חור אחד מושלם- במרכז.
לימים התברר לי כי אותו איש- שאול קירש שמו, מחזיק במספר תארים בענף הקליעה.

בהמשך עברנו להתאמן גם בירי תחרותי ברובה טו-טו.
יצאנו למטווח 50 מטר ושוב, תהליך ארוך ומייגע עד הלחיצה הראשונה על ההדק.
בום- צלצול באוזניים וריח מתקתק של אבק שריפה שהתמכרתי אליו כבר מהירייה הראשונה.

יום אחד , בחג הפורים, הכריז שלמה על תחרות ירי היתולי- יורים ברובה אויר על בלונים למרחק של 50 מטר. נשמע קל מה???!!!
אני מכוון, הבלון ענק, יוצא מהכוונות, אני לוחץ על ההדק ועל פניי חיוך ניצחון ו- הבלון עדיין תלוי יציב ומנופח. ניסיון שני- ושוב אותה תוצאה.
לפני הכדור השלישי עצרתי. חשבתי ונזכרתי בחומר התיאורטי שלימד פעם שלמה.
כיוונתי מחדש, הפעם מעל הבלון ופוף- הבלון התפוצץ בקול חרישי.
זהו, תפסתי את העיקרון...
כל שאר החברים יורים, ורק בעמדה שלי יש צורך להחליף בלונים במקום אלו שפוצצתי. אחר כך כולם הצליחו לפגוע אך אני הוגדרתי כמנצח התחרות.
עד היום מזכיר לי שלמה את האירוע הזה ולי לא נותר אלא לחייך בשקט ולהסמיק.

ביום שבת חורפי אחד, שלח אותי שלמה, אחרי הכנה לתחרות 40 כדור בינלאומית לנוער במטווח האולימפי בהרצליה.
איזו חוויה. תחרות ראשונה וגם בינלאומית... וואו...
הלב דופק, ההתרגשות רבה. ואני, בחור צעיר, ללא ציוד קליעה פרטי מוצא עצמי בעמדה בין קלע מגרמניה ובין קלע מצ'כיה. שניהם מצוידים ב"מילה האחרונה". שניהם מקצוענים, מרשימים כאלה... שניהם לוחצים על ההדק באותו זמן, ויחד משחררים קללה חרישית (כל אחד בשפתו שלו)ושניהם- פוגעים במרכז המטרה.
גם אני סיננתי קללה אבל לי כמובן, זה לא עזר יותר מדי מולם....

לימים הלימודים, החברה, החברים ועיסוקים אחרים מילאו את זמני הפנוי על חשבון אימוני הקליעה וכעבור למעלה מארבע שנים פרשתי.
אמנם האימונים נפסקו אך הכול נשאר בראש-
בצבא הוכתרתי לקלע המצטיין במחלקה וכשכל החברה למדו לכוון ולירות במטווח- אני עמדתי במטבח עם ידיים מנופחות ממים וצורבות מסבון ושטפתי כלים.
"אין מה לעשות" הסביר המפקד- כל אחד יתאמן וישפר את הדברים שבהם הוא חלש...

קשה לסכם חוויות וזיכרונות משנים יפות ומעניינות במועדון הקליעה הפועל רעננה.
שמחתי להיות חלק ממשפחה של אנשים טובים ואיכותיים ובראשם- אבא שלמה, מקצוען אמיתי.
למדתי המון ולקחתי הרבה להמשך החיים.
ואם תראו מישהו שהגיע למטווח, לראות, לדבר, להיזכר או אפילו רק על מנת להריח את ריח אבק השריפה, ולחייו סמוקות- כנראה שמדובר בי...

בהצלחה לקולעים ולשלמה!
ולאלו שעדיין לא הצטרפו או מתלבטים- זה הזמן להגיע ולהיכנס לחוויה של החיים...
שלכם-
שם הקלע שמור במועדון