הסיפור האישי שלי

שמי, חלי ממן, אני בת 34, מתגוררת בעכו, נשואה למיקו שדרך אגב אני אגלה לכם סוד הוא זה שדוחף ומניע אותי תמיד ..
ואם לארבע בנות לי , גל , טל ויובל המקסימות .
הסיפור שלי דומה בבסיסו לסיפור של נשים רבות בגילאים שונים,
ומתמקד בבעיה שכולנו מתעסקות בה ללא הרף - עודף משקל.
הסיפור שלי התחיל בגיל 12. הייתי ילדה ממוצעת, לא שמנה ולא רזה מדי,
ובחופש הגדול השמנתי קצת, בכ-3-2 ק"ג.
זה התחיל להפריע לי רק כשאחת השכנות "הנחמדות"
אמרה לי "וואו, חלי, איך השמנת".
כשאומרים לך משהו שאת יודעת שהוא נכון זה פוגע...
ובעקבות כך התחלתי דיאטת כסאח.
ירדתי במהירות במשקל, החמיאו לי מאוד על כך שרזיתי,
אבל התוצאה הייתה שמהר מאוד עליתי במשקל בחזרה.
לקחתי את זה קשה כי תמיד הייתי ילדה יפה ותוססת,
וזה גם גיל רגיש שבו מתחילים להתעניין בבנים.
אם היה מי שידריך אותי אז, הייתי יכולה ללמוד כיצד לאמץ הרגלי אכילה נכונים, או אולי אפילו להתעלם מנושא המשקל ולחזור ללימודים אחרי החופש כאילו כלום לא קרה והקילוגרמים המיותרים היו יורדים לבד, ואז לא הייתי נכנסת למעגל ההשמנה המטורף. אף אחד לא נולד עם עודף משקל של 30 ק"ג. כולנו מתחילות ב-3-2 ק"ג, קצת יורדות, קצת עולות, שוב יורדות, וכך ונכנסות לסחרור גדל והולך. אם יורדים מהר - עולים מהר, ובלי להרגיש מתחילים לחיות בדיאטות ממושכות.
מלחמה אינסופית
בגיל 14 עברתי לגור בארצות הברית, ארץ הג'אנק פוד, ושם התחלתי ממש להשמין. השפע שם הוא אינסופי וגם הרגלי האכילה שונים מבארץ.
במקביל, נושא הדיאטה היה שם כבר מפותח מאוד, כולל שימוש באבקות ובכדורים. אחרי שעליתי בכ-15 ק"ג התחלתי לבלוע כל מיני כדורים.
שוב נכנסתי למערבולת ולא הצלחתי למצוא את הדרך החוצה.
הרגשתי שאני נלחמת ורק טובעת יותר ויותר.
אם היה מי שידריך אותי אז, הייתי יכולה ללמוד כיצד לאמץ הרגלי אכילה נכונים
בגיל 17.5 הכרתי את מי שיהפוך לימים לבעלי. חברה שלי שכרה אצלו חדר, וכשבאתי לבקר אותה ודפקתי בדלת הוא פתח ואמר "כמה יפה - ככה שמנה". התאהבנו למרות המשקל, כי כשמאוהבים הכל הרי נראה אחרת.
גם כשהתחתנו הייתי שמנה - שקלתי אז בסביבות 85-90 ק"ג.
בהריון הראשון קיבלתי רעלת הריון שגרמה לי להתנפח,
ועליתי לסביבות 100 ק"ג.
בתקופה ההיא עשיתי דיאטות כסאח אבל לא באמת רציתי לרזות כי כבר התרגלתי למשקל שלי ומצאתי דרכים להסתדר איתו. עם זאת הרגשתי שהשומן מפריע לי בעיקר בדברים הקטנים; כשהלכתי לקנות בגדים הרגשתי שאני חייבת להתפשר רק על בגדים של "דודות", וכשהייתי יוצאת מהמקלחת הייתי מתעטפת מהר במגבת (שהייתה תמיד קטנה מדי...) כדי לא להביט במראה.
אחר כך ילדתי את בתי השנייה. הייתי אז בת 22, ולמרות שבעלי מבוגר ממני ב-12 שנה, כולם חשבו שאנחנו בני אותו גיל. זה מאוד פגע בי, והפגיעה הזו היא שגרמה לשינוי - נקודת המפנה
באותו שלב הבנתי שאין לי בעיה בגוף, אלא בראש.
שמתי לב לכך שאני אוכלת כשמשעמם לי וכשאני עצובה.
לא הייתי מודעת למה שאכלתי כי הייתי אוכלת תוך כדי עשיית דברים אחרים.
אז גם הבנתי שלעלייה במשקל אין סוף. כשנולדים אפשר לשער לאיזה גובה נגיע בעזרת סטטיסטיקות, אבל למשקל אין גבול.
אנחנו מומחים בהמצאת תירוצים ויודעים להאשים את יצרניות הבגדים שהקטינו את המידות ואת המייבש שמכווץ את המכנסיים, אבל מי שבאמת משתנה זה אנחנו.
באותה תקופה חברה שלי המליצה לי להשתתף בקבוצת תמיכה להרזיה. לא האמנתי בכך כי חשבתי שאני יודעת מה הכי טוב בשבילי, אבל הסכמתי לתת לזה צ'אנס. הגעתי למפגש והייתי מזועזעת מהנשים השמנות שראיתי שם. אז עוד לא קלטתי שאני הכי שמנה מביניהן... הגעתי הביתה וסיפרתי על כך לבעלי, והוא רק צחק ואמר שהוא אוהב אותי כמו שאני ושלח אותי לקנות עוד זוג נעליים, כי הרי נעליים ותיקים הם מפלטם של הנשים השמנות, כי עליהם לא אומרים לנו "אין במידה שלך". עצם זה שהוא לא האמין בי רק דרבן אותי להוכיח לו שאני יכולה.
התחלתי לעשות את כל מה שהמליצו עליו בקבוצה: להקפיד על ארוחות מסודרות ולספור קלוריות. כשבוע לאחר שהתחלתי להקפיד על כך לא רציתי ללכת למפגש כי הייתי בטוחה שהשמנתי. בעלי עודד אותי ולכן הלכתי וכשנשקלתי התברר שירדתי שלושה ק"ג. בשבוע שאחרי כן הייתה לי מוטיבציה, קיצצתי בכמויות האוכל והייתי בטוחה שירדתי עוד כמה ק"ג, אבל התברר שעליתי בחצי ק"ג. נכנסתי לדיכאון אבל התחלתי להסתקרן ולנסות להבין איך יכול להיות שכשאוכלים יורדים במשקל וכשאוכלים פחות - דווקא עולים. התחלתי לחקור בעזרת האינטרנט את התהליכים הפיזיולוגיים ולהבין מה גורם לכך.
באותו שלב הבנתי שאין לי בעיה בגוף, אלא בראש. שמתי לב לכך שאני אוכלת
כשמשעמם לי וכשאני עצובה .
כשהבנתי איך הגוף פועל וכיצד הוא מעבד את האוכל התחלתי להירגע ולמדתי איך אני צריכה לאכול כדי להיות שבעה. הבנתי שכששבעים אוכלים פחות ואז האוכל לא שולט בנו. גם בסדנאות שלי אני מסבירה את ההיגיון שמאחורי הדברים. ככל שאימצתי את הרגלי האכילה החדשים ירדתי במשקל וקיבלתי המון מחמאות. תוך שמונה חודשים ירדתי כ- 30 ק"ג!
להצליח בגדול
אחרי שאמא שלי ראתה איך ירדתי במשקל וכאן הזמן והמקום להגיד לאמא שלי ומי שלא יודע אהובה המדריכה זו אמא שלי ....תודה !!!היא החליטה שגם היא רוצה לעשות דיאטה וביקשה שאעזור לה. בהתחלה לא הסכמתי אבל היא נדנדה והתעקשה ובסוף ארגנה עוד שש חברות וקבענו מפגש. הגעתי למפגש עם חוברת טיפים וכללים שהכנתי מראש ועם משקל ישן שקניתי בשוק הפשפשים ופתחנו קבוצה בסלון של אמא שלי בכל יום ראשון בערב. הנשים בקבוצה התחילו לרזות ומסביב התחילה התעניינות. משש בנות הפכנו ל-30, ופתחתי עוד קבוצה. לאט לאט העסק התחיל להתגלגל לממדים מדהימים. פתחתי קבוצה גם אצלי בסלון, וכשמספר הקבוצות המשיך לגדול והסלון לא הספיק - עברתי לקרוון ששיפצנו בגינה. התחביב הפך למקצוע ואני מצאתי את עצמי בעומס עבודה מטורף.
הייתי מדריכה קבוצות מראשון עד חמישי ובמקביל משתתפת בכנסים ופגישות. אחרי כמה חודשים נפלתי מהרגליים ואז אחותי התחילה לעזור לי. עכשיו גם הבנות שלי עובדות איתי בחופש. מכיוון שכששמנים מחליטים לרזות זה חייב להתחיל באופן מיידי וללא עיכובים, התחלתי לתת גם יעוץ טלפוני. כשלא הצלחתי לעמוד גם בעומס הזה הכשרתי מדריכות ופתחתי "קו חם" שעונה לכל שאלה . כיום יש לי 20 מדריכות מדהימות ... שעובדות מהלב והנשמה .. וכן כן בנות אתן מקסימות ואני יודעת עד כמה אתן משקיעות ומתיחסות לכל אחד ואחד מהמשתתפים ועד כמה אתן רוצות לראות את הצלחתו ,יש לנו 80 קבוצות ו-27 סניפים בצפון הארץ. בנוסף אנחנו עובדים גם עם מקומות עבודה וחברות גדולות, כי מעסיקים מבינים היום שלאדם רזה יש תפוקה טובה יותר.

האני מאמין שלי
אני לא מאמינה ברזון. אני מאמינה שאישה צריכה להרגיש טוב עם עצמה. אני לא מאמינה בלקבוע משקל יעד וחושבת שהדבר החשוב ביותר הוא ההרגשה הפנימית של כל אחד עם עצמו. חשוב ללמוד לחיות עם הגוף ולאהוב אותו ולא להתעסק באובססיביות ברצון להיות רזה. כל אחת צריכה ללמוד לכבד את עצמה ולהפסיק להילחם בגופה, כי ממלחמה כולם מפסידים. אני מתמקדת בשינוי החשיבה ובניסיון לראות תמיד את החצי המלא של הכוס. גם כשנופלים חשוב להפיק מכך לקחים ולהמשיך הלאה. אני מאמינה שלכל אדם יש תכונות חזקות ושצריך להתמקד בהן במקום בחולשות