לעשות אהבה במילים / ארנינה קשתן

"אבל ככה לא מתנהגים, מה יהיה הסוף, הכל בגללך, מתי תלמדי כבר, כמה פעמים צריך להגיד לך, הוא לא בסדר, הכל בגלל... (בואו נראה את מי נאשים היום): המצב, השכנים, הבעל, האשה, ההורים, הילדים, החמות, הערבים, המתנחלים, השמאלנים, המורים, התלמידים, הנהגים, מס-הכנסה, הבנקים, העיריה, המדינה..."? ואולי שוב את עצמנו?

מה קורה?

כמו בני-אדם לכל דבר, אנחנו מסתובבים בעולם ומנסים להבין מה הולך פה. אנחנו רואים משהו שקורה במציאות, ובמהירות יותר גדולה ממהירות האור – מצמידים לו פרשנות (במיוחד כשזה לא עונה על צרכים בסיסיים שלנו, כמו ביטחון, הבנה, תשומת-לב, התחשבות, כבוד – ואהבה). עד כאן הכל בסדר. הבעיה מתחילה כשאנחנו פועלים ומגיבים כאילו הפרשנות שלנו היא הנכונה ("אנחנו הצודקים") והיא-היא המציאות האמיתית היחידה האפשרית.

ואז, מתוך כוונה טובה להראות לאחרים את ה"אמת" שלנו – כמובן, כדי שיִלמדו איך לכולנו יהיה יותר טוב בעזרתה – אנחנו "חייבים" להשמיע את האמת הזאת. אבל, כמו שקרה יותר מפעם אחת בחיים, אנחנו פוחדים שגם הפעם לא ישמעו אותנו – ואומרים את מה שיש לנו להגיד בצורה "אלימה": האשמות, דרישות, איומים, דיאגנוזות, השפלות וכו' וכו'. וכמובן, מפסיקים גם להקשיב. התוצאה? לא ממש אפקטיבית: לרוב אף אחד לא מקבל מענה לצרכיו האמיתיים.

אז מה בִּמקום?

במקום ללכת לכספומט-ההאשמות, שתמיד חושב מי צודק ומי אשם – ואיך להעניש בהתאם, אנחנו מוזמנים למכון-כושר פנימי, שההתעמלות בו היא לחפש מי צריך מה – ואיך לעזור בהתאם.

ככה מגיעים לאופציות חדשות ומפתיעות:

במקום "מי צודק" ו"מי הפראייר" – יוצרים תהליך הידברות אמפתי; במקום עלבונות – לומדים להתבטא באסרטיביות; במקום האשמות – מגלים אפשרויות להבנה ושיתוף-פעולה.

תִּ.מ.ל.א. היא:

* מעין זרקור-מודעות רב-עוצמה, שחושף הן את המבנה הפנימי של מצבי קונפליקט (פחד, בושה, אשמה, חוסר-אונים, כעס) – והן את מנגנוני-האיזון האדירים והפשוטים שבתוכנו, שמסוגלים לפרק את המתחים הללו ו"לתרגם" אותם לפתרונות, גם במצבים לכאורה-חסומים.

* תהליך, המאפשר לנו לחשוב, לדבר ולהקשיב בדרכים המקדמות הבנה וחיבור אנושי ויוצרות פתח לשינוי גם בְּמָקום שנראֶה חסר-סיכוי.

* בו-זמנית כלי דינמי, מעשי ואפקטיבי לשיפור התקשורת ולמילוי צרכים הדדי, וכן אמצעי עמוק ומהפכני להרחבת המודעות, הבחירה וההנאה.

* מודל-חיים, שאפשר ליישם אותו בכל רגע ובכל מפגש אנושי – תוך-אישי, בין-אישי, במשפחה, בארגונים ובין קבוצות-קונפליקט מכל סוג וגודל שהוא.

איך עושים את זה?

בעזרת שימוש שונה ומרענן בשפה, ותוך הפעלה מודעת של שתי מיומנויות אנושיות עמוקות, המשלימות ומעצימות זו את זו: היכולת לביטוי עצמי מדויק ואסרטיבי, והיכולת להקשבה אמפתית ממוקדת ואקטיבית. הלכה למעשה, מַפנים את זרקור המוּדעות אל המסר ה"אלים" ( = שיפוטים, פרשנויות וכו'), ומתרגמים-מפרקים אותו ל-4 המרכיבים המסתתרים בתוכו: תצפית, רגשות, צרכים ובקשות (שקיימים אצל כל אחד ואחת מאתנו כל הזמן). כך מצליחים להביע (ולשמוע) את הדברים בדיאלוג ישיר, בהיר ואמיתי – ללא האשמה או פחד – ויוצרים את התשתית לשינוי אפשרי, ממשי ומספק.

מה נותנת האמפתיה (גם לעצמנו)

* מרחב נשימה – שנוצר כששואלים שאלות במקום לדעת

* התעניינות אמיתית בזולת – שנחווית כשפותחים את הלב להקשבה

* סיכוי למילוי צרכים הדדי – כי כשהלב נפתח נולדות אפשרויות (שקודם לא ראינו)

* עוצמה פנימית – כשמפסיקים להפנות אצבע מאשימה-אוטומטית החוצה (או פנימה...), ולהיות קורבן, ובמקום זאת מזהים מהם צרכיי האמיתיים וכמה יכולת יש לי למלא אותם

* אחריות אישית וחברתית – כשלומדים לחפש, למצוא ולממש אסטרטגיות חלופיות למילוי צרכים הדדי

* תחושת חיים ושמחה – כשמתרחשים שינויים פנימיים, וגם מערכות-יחסים משתנות דרך-פלא!

הנחות-יסוד בבסיס הגישה:

* "אלימות" נובעת מצרכים לא מסופקים, אך מתרחשת ללא מודעות ישירה אליהם

* כשאין הקשבה – יש פחות סיכוי לסיפוק צרכים (כלומר, יש יותר סיכוי לאלימות)

* אנחנו (אני, את/ה, העם הזה, העולם) צמאים למשהו אחר, המושתת על קירבה אנושית

* כשאנחנו ממשיכים לעשות עוד מאותו דבר – אנחנו מקטינים את הסיכוי ליצירת משהו אחר

* תבניות מוּדעות מכתיבות לנו את תבניות השפה, ולהיפך; לכן שינוי במודעות יכול לגרום לשינוי בשפה (ולהיפך) – וליצור שינוי במציאות

וגם:

* מתחת לכל הפעולות האנושיות מצויים צרכים

* כשאנחנו מזהים את הצרכים שלנו, ופועלים מתוכם – אנחנו מתעצמים ומגדילים את הסיכוי למילוי צרכים אלו

* הקשבה אמפתית הדדית לצרכים, מתוך שאיפה למילוים – בעיקר במצבי קונפליקט – יכולה ליצור בסיס לחיבור אנושי, לשיתוף-פעולה, ובאופן גלובאלי יותר – לשלום אמיתי