ההורים תמיד אשמים

הנוער משתולל, הנוער משועמם, הנוער ריקני. ומי אשם? ההורים! גם המורים אשמים, אבל השביתה נגמרה אז נשארו רק ההורים. ההורים לא משתלטים, ההורים מפנקים, ההורים לא נמצאים בבית...
אלה קולות שאני שמעת כאמא לילדים בגיל ההתבגרות. אבל כמי שעוסקת בחינוך כבר 16 שנה אני רואה ילדים מבולבלים והורים מתוסכלים. הילדים עושים את מה שהם אמורים לעשות בגיל ההתבגרות: מורדים, בודקים גבולות, מחפשים תשובות, מחפשים עצמאות.
וההורים?
ביומיום שלנו אנחנו רואים אנשי מקצוע בהם אנחנו נעזרים בבעיות מקצועיות שונות: רופאים, חשמלאים, ועוד. אנחנו מתייחסים אליהם כאל אנשים חכמים, אינטליגנטיים, יצירתיים. אז איך קורה שאנחנו לא רואים בהם אנשים בעלי תבונה ואינטליגנציה כשאנחנו מדברים אליהם כהורים? גוערים בהם, אומרים להם מה לעשות, כותבים עצות בעיתונים. והם קוראים ולומדים ומשננים. וככל שהם יודעים יותר הם מתוסכלים יותר. למה? כי לדעת זה דבר אחד וליישם זה דבר שונה. בתחומים אחרים הבינו את זה מזמן – דיאטניות שנותנות תפריט OUT, קבוצות תמיכה IN; איומים ממנהל בנק OUT, סדנאות לניהול כלכלת בית IN. אז אם לתת עצות להורים זה OUT , מה צריך להיות IN? לדעתי, צריך לבנות מסגרת בה ההורים יוכלו להיפגש (כמו "סיירת הורים" שמתפתחת במועצה מקומית בזיכרון), לייצר מקום בו יוכלו לשתף הורים אחרים ולתרגל מצבים שבהם נתקלים בבית (כמו הסדנא 'יכולולת של הורים' שנפתחת בספורטן בזיכרון יעקב ובקרוב גם בחדרה). זה יצור לנו, ההורים, קבוצה תומכת שבה יש אפשרות ללמוד מאחרים, לגבש תגובות שיתאימו לנו, לתרגל בינינו לבין עצמנו, וכך להיות מוכנים גם לגיל ההתבגרות.