קיצור תולדות הפסנתר כמבט על חשיבותו במוסיקה

אם אתה חושב ללמוד פסנתר או שאולי אתה כבר התחלת ללמוד, ניראה לי שזה רעיון טוב להכיר בקצרה את הכלי עליו אתה עומד לנגן.

זוהי מסורת ארוכה בה אתה לוקח חלק מרגע החלטתך ללמוד לנגן פסנתר. הרי שהחלטה זו מתבססת על מסורת זו, על איכויות הכלי במצלול שלו, בפרסטיז'ה שהוא רכש לאורך מאות השנים.

בניגוד לילדים שמנגנים על הפסנתר שלרוב עושים זאת על מנת לרצות את הוריהם ולאו דווקא מתוך קריאה פנימית לכלי עצמו, אתה כמנגן בוגר, תרצה לרכוש ידע על הכלי עצמו באותה מידה שתרצה לרכוש את ההשכלה על הנגינה עליו. ידע כזה לא רק מגביר ומחזק את חוויית הנגינה עצמה, אלא גם ממריץ את הרצון לנגן מתוך כבוד ואכפתיות לכלי. זה נכון לגבי כל סוג של תלמיד זה שלומד לנגן לפי תווים וגם זה שמנגן על פי האוזן.

שם הכלי בלועזית – piano הוא קיצור של pianoforte ופירושו באיטלקית פיאנו = שקט; פורטה = בחוזק. כינוי זה ניתן לכלי החדש על מנת לבדל אותו מאבותיו, הכלים הקודמים, ההרפסיכורד או הקלוויצ'נבלו שעוצמת צליליהם הייתה הרבה פחות גמישה מהפסנתר. במילים אחרות, לא ניתן היה לגוון בהרבה את עוצמת הצליל. לרוב היה חזק –עד כמה שפריטת המיתר מאפשרת או מעט חלש, שוב עד כמה שפריטה מאפשרת. שהרי הצלילים של הכלים הקודמים לפסנתר, היו מופקים על ידי פריטת המיתר ולא על ידי הקשתו כפי שמנגנון הפטישונים של הפסנתר עושה.

במקביל להרפסיכורד והקלווצ'מבלו היה קיים כלי נוסף שהחזיק מעמד מהמאה ה-15 עד למחצית הראשונה של המאה ה-19, היה זה הקלוויכורד. גם שמנגנונו התבסס על הקשת המיתר עדיין לא היו לו אפשרויות של הפקה מגוון עוצמות. מעניין לציין שכלי אהוד זה שמעלם כאמור במאה ה-19 הוחזר לבמת המוסיקה בופה ובמאה ה-20 מבצעים כמו קיט ז'ארט הקליט אלבום שלם מנגן על הקלוויכורד ואילו אחרים פתחו אותו בכך שחיברו אותו למנגנון אלקטרוני והפך להיות קלווינט, שהוכנס במוסיקת הרוק והג'ז.

אבל נחזור לפסנתר. זו הייתה המצאה הגאונית של ברטולומאו כריסטופורי בונה קלוויצ'מבלו מפדואה שבאיטליה בתחילת המאה ה-18 (סביבות 1709-1711). הכלי דמה לצ'מבלו אבל המנגנון הפנימי היה שונה בתפקודו. הפטישון המחובר לקליד הקיש את המיתר המתוח וגם חזר מיידית למצב התחילי. זה מה שאפשר דרגת בקרה גבוהה בגווני הצליל. זה היה מהפך בטכנולוגיה של בניית כלי מקלדת.

אחרי כן, הדור השני שנע בין גרמניה לאנגליה הביא את הצורה המורבעת של הכלי. הוא עיצב את
צורת הקובייה של הכלי במקום הכנף. זו הייתה צורה קטנה למדי ומכאן גם צליל קטן יותר. לקראת
סוף המאה שטיין שבגרמניה, הגדיל את הצורה ובעקבות זה גם את עוצמת הצליל. הוא גם שיפר את המכניזם הפנימי ומאז ידוע כמנגנון הגרמני ומאוחר יותר כזה הוינאי.

שיפור זה גרם להוזלת הכלי במידה מסוימת וזה אפשר לעשירי אירופה לרכוש פסנתרים ולהתפאר במעמדם לעיני כל. כך הפכה הנגינה על הפסנתר לאות פרסטיז'ה ומעמד חברתי וגם לחלק בלתי נפרד מההשכלה הרחבה שמין החובה על אלמות העולם הגבוה לרכוש.
כינוי אחר למודל מוזל זה של בניית כלי בבית חרושת ולא פריט שנבנה באופן פרטי כפי שהיה בתחילת המאה, היה ה- "Mozart-era".על פי שמו של המלחין שעוד בדורו היה מפורסם ואשר אימץ את הכלי באהבה וכתב לו יצירות מרובות. הוא גרם לא מעט להביא כלי זה לחדרי הבידור של האצולה ולהפכו לפריט אופנתי ומבוקש ביותר.
לאחר מותו של מוצארט (1791) החלה המהפכה התעשייתית להתבסס באירופה וגרמה לשינויים דרמטיים בחברה ובאמנות. כך בתחילת המאה ה-19 קיבל הפסנתר את הצורה והמנגנון שנשאר כמעט זהה לזה של היום.
בטהובן השתמש בפסנתר של ברודווד בונה פסנתרים באנגליה, אבל כלי זה לא היה מותאם לדרישות שיצירותיו של בטהובן הפגינו. היה צורך בחומרים שונים כחלקי בנייה של הכלי. השימוש במיתרי פלדה ולוח ברזל אפשרו לבטהובן הגאון לנגן את הסערות הרגשיות של יצירותיו המאוחרות, מה שהיה בלתי אפשרי בצעירותו כאשר הפסנתרים היו שבריריים הרבה יותר. שינוי זה גרם לבטהובן לאהוב את הפסנתר יותר מכל כלי אחר.
בסוף המאה ה-19 הפסנתר התפתח לכלי שאנחנו מכירים היום. התפתחות שאפשרה למלחינים של התקופה הרומנטית והמודרנית להלביש תכונות טכניות מדהימות של נגני הפסנתר. יצירותיהם של שופן, ברהמס, ציקובסקי, רחמנינוף, דביסי, סטראווינסקי נשמעות כאילו נכתבו היום.
והנה אנחנו, היום, בתחילתה של המאה ה-21 גאים לשאת את מסורת הנגינה על הפסנתר לדורות הבאים. היום בבתים רבים של המעמד הבינוני נמצא פסנתר בחדר האורחים. לא מעט ילדים גדלים בבתים שלפחות חבר משפחה אחד (הורים, סבים, אחים גדולים יותר...) מנגנים על כלי זה וכך מורישים מסורת מוסיקלית לדור הבא. בארה"ב וגם במספר מדינות באירופה נהוג לאחד משפחות או חברים סביב הנגינה על הפסנתר, בחגים או כמסורת שבועית. לדעתי זה רעיון נפלא לאמץ.
לסיכום, רק הודות להתפתחות הטכנית במבנה הפסנתר כל המלחינים הבולטים של התקופות בהן הוטבע אופי העבודה והסגנון בעולם המוסיקה של המאה ה-20, כל הסגנונות של המוסיקה הקלה של ימינו - בלוז, ג'ז, רוק לא היו יכולים להתפתח. ללא הפסנתר הסגנונות האלה ספק אם היו מגיעים לעולם או היו מתפתחים ונשמעים כפי שאנחנו מכירים אותם. השרשרת הארוכה של המלחינים אשר התאהבו בכלי זה וכתבו עבור יצירות מותאמות טכנית היא החוליה המחברת בין אותו כלי ראשוני העדין המכונה קלוויצ'מבלו לצליל המלוּוֶה ב- beat של להקת רוק כבד. הצליל של הפסנתר, המקיף את כל טווח התזמורתי מאפשר לכל מוסיקאי שכותב את יצירותיו לשמוע כיצד היצירה הסופית הכתובה לכלים האחרים תשמע. לא רק הקו המלודי,אלא ההרמוניה, החלוקה לכלים, נכתבים ליד הפסנתר. היום בעדין האלקטרוניקה הפסנתרים החשמליים למיניהם, המקלדות הניידות (יש לכנותן כך או פּורטַטונים ולא אורגנית !!!!!) הסינתסייזרים, מאפשרים הקלדה לתוך תוכנות מחשב והלקטה בו זמנית כך שהמלחין יכול לשמוע במלואו את פרי יצירתו לכלל התזמורת או הלהקה תוך כדי העבודה. כל זה לא היה מתאפשר לולי אותם אנשים שהכירו בחשיבות הכלי ופיתחו אותו לפסנתר של היום.
ומילה אחרונה אתן למחקר המדעי יש לא מעט לומר על היתרונות, התועלת הבריאותית והשפעתה של הנגינה על החיים. לא מעט מבוגרים מרגישים צורך לחזור לנגן או להתחיל בנגינה במיוחד על פסנתר או על כלי מקלדת אחר גם בגיל מאוחר יחסית. זה בזכות היופי, הפשטות, הגיוון והמסורת של התחברות בין האנשים שיש לפסנתר.


דנה דויד-קוגן
מלחינה ומורה לפסנתר בעלת ניסיון הוראה מעל 25 שנה. דנה מעודדת יצירה מוסיקלית עצמית אותה משלבת בהוראת הנגינה. ניתן לשלוח שאלות או להירשם לקורסים שלה באתר זה.

תגובות על הכתבה מתקבלות בברכה:
Kol-or@live.com