העצמאות שלי- הרצאה בפני ילדים בכיתה ג`

העצמאות שלי
שיחה עם ילדי כיתה ג' ביבנה, הכיתה של נועה נכדתי

היכן התחילה העצמאות שלי? היכן התחיל הקשר שלי עם מדינת ישראל?
נולדתי שנה לפני קום המדינה ברומניה, להורים ששרדו את השואה. ההורים חשבו שאין אלוהים אם אלוהים נתן לאסון כזה גדול לקרות, רצח של שישה מיליון חפים מפשע. לכן, בבית לא דיברו על יהדות וגרנו עם שכנים גויים ולא ממש הרגשתי שונה.
כשגדלתי והגעתי לכיתה א' הייתי ילדה מאד חרוצה ותמיד רציתי להיות הכי טובה. היו לי ציונים מאד טובים ובכל זאת בסוף השנה כשנתנו פרסים אני קיבלתי רק פרס שני. חזרתי הביתה בוכה ואז אמי לקחה אותי, חיבקה אותי חזק ואמרה: אל תבכי, אין מה לעשות . את צריכה לדעת שאנחנו יהודים ולכן אף פעם לא תקבלי פרס ראשון וגם בשביל השני תצטרכי תמיד לעבוד מאד מאד קשה.
לא כל כך הבנתי מה זה להיות יהודים והיא הסבירה לי שבעצם היהודים היו הראשונים שהאמינו באל אחד ויש לנו מנהגים שונים. ויש לנו גם מדינה שבה חיים יהודים, אבל אנחנו לא יכולים להגיע לשם כי הממשלה הרומנית לא נותנת. זו הייתה ממשלה קשה , אסור היה לדבר נגד הממשלה כי מי שעשה כך נלקח לבית סוהר.
אסור היה בחגים של יהודים לא ללכת לעבודה או לבית ספר כי היינו מקבלים עונש ולפעמים לקחו הורים לבית סוהר.
כשהייתי בכיתה ג' קיבלנו בפעם הראשונה צעיף אדום שזה היה הסמל של המפלגה ושל הממשלה. היינו מאד גאים בצעיף האדום, השתתפנו בפעילויות שונות והצעיף היה עלינו כל הזמן , פרט לזמן השינה. כשהלכתי לישון, קיפלתי יפה את הצעיף, ובתחושת כבוד שמתי אותה על השולחן כדי שיהיה מוכן לבוקר.
היו עוד חמישה ילדים יהודים בכיתה. באחת ההפסקות קראו לי הצידה ואמרו שיש להם סוד לספר לי. אחד מהם הקשיב בלילה לשיחת הוריו שנלחשה ממש בשקט ושמע שהם דיברו על מדינת ישראל, המדינה של היהודים ושהם רוצים לעלות למדינת ישראל. הוא שמע שצריכים ללכת למשרד אחד ושם להירשם ואחר כך ייסעו למדינת ישראל.
הוא היה מאד מרוגש והרגשנו כמו חבורה של גיבורים ששומרים על סוד ההורים. חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי את מה שסיפרו לי ואמרתי שגם אני רוצה לעלות למדינת ישראל, מדינת היהודים. ראיתי את אמי מחווירה ובעיניה היה פחד גדול. שוב חיבקה אותי חזק ואמרה שזה סוד מאד קשה ואם אספר למישהו גם היא וגם אבי יילקחו לבית הסוהר. השביעה אותי לא לספר לאף אחד.
לילדה בכיתה ג' היה מאד קשה לשמור סוד מפחיד שכזה. אמי מיד שלחה מסר לאמא של הילד המספר כדי שידברו גם איתו ועם יתר הילדים. הפחד היה מאד גדול.
לאחר זמן מה סיפרו לי הורי, שוב בסוד שגם אנחנו נרשמנו לעלות למדינת ישראל ויכול להיות שיעשו לי צרות בבית הספר, אבל הם יגנו עלי. ובאמת השמועה פשטה בבית הספר שהיהודים בוגדים ורוצים לעזוב את המדינה ולעלות למדינת היהודים. הילדים לא דיברו איתנו יותר, מי שהיה חבר פתאום לא רצה להיות חבר כי פחד שיציקו גם לו. היינו רק אנחנו ביחד והרגשנו מאד מבודדים.
ואז ...יום אחד נכנסה המורה וקראה בשמות של הילדים היהודים בכיתה וביקשה שנעמוד. בחרדה גדולה נעמדנו ואז היא אמרה: בגלל שההורים שלכם בוגדים אתם לא מתאימים למפלגה ולמדינה ותורידו מיד את הצעיף האדום.
זאת הייתה השפלה מאד קשה! הצעיף האדום שנשמר באהבה ובכבוד נלקח מאיתנו.... אינני יודעת מאין לקחתי כוחות אבל הורדתי את הצעיף האדום , התכופפתי, צחצחתי את נעלי עם הצעיף ומסרתי אותו למורה.
הייתה שתיקה בכיתה, המורה הייתה בהלם.....חשבתי שהתקרה תיפול על ראשי, שהיא תשים אותי בבית סוהר... וגם את הוריי.....רעדתי מפחד ומהבושה , אבל הרמתי את הראש בגאווה והסתכלתי לה בעיניים. ואז למרבה הפלא, חיבקה אותי ואמרה: אני מצטערת, הכריחו אותי לעשות את זה. והיא עברה לסדר היום והמשיכה ללמד.
הורי היו מאד גאים בי על מעשה הגבורה , אבל מאד כעסו כי זה היה צעד ילדותי וטיפשי שיכול היה להביא לאסון גדול גם עלינו וגם על יהודים אחרים.
התחלתי ללמוד קצת עברית כדי שאדע כמה מילים כשאגיע לארץ, שכבר אהבתי והתגעגעתי אליה מאד.
אחרי זה פיטרו את הוריי מהעבודה, היינו צריכים למכור את מה שהיה לנו כדי שיהיה מה לאכול. ישנו על ארגזים והמצב היה קשה. אמי חלתה בדלקת ראיות ואותי שלחו לדודתי, שגם אצלה המצב היה דומה.
לבסוף אחרי סבל ופחד ב-17 למאי 1960 כשהייתי בת 13 בסוף כיתה ז' , בישרו לי הוריי שסוף סוף מרשים לנו לעלות לארץ, לארץ ישראל, מדינת היהודים.
הנסיעה הייתה דווקא מלאת הרפתקאות בשבילי, נסענו ברכבת, טסנו במטוס, בפעם ראשונה בחיי, ולבסוף שטנו באונייה והגענו למדינת ישראל שכל כך אהבנו, מבלי להכירה.
הגענו בלילה ולקחו אותנו לנצרת עלית, שהייתה אז עיר עם כמה בתים על ההר. הרוחות החזקות נשמעו כמו מקהלה מזמרת והיה באמת מפחיד.
משם אחרי כמה מעברים הגענו לאשדוד והלכתי סוף סוף לבית הספר תיכון. בית הספר היה בעצם כיתה אחת, הכיתה בה למדתי. מנהל בית הספר , בחור צעיר ונמרץ, עבר בין הבתים חיפש ילדים בגיל בית ספר , ושכנע אותם ואת הוריהם שכדאי לבוא ללמוד כדי שיהיה להם עתיד טוב יותר.
להרבה הורים לא הייתה עבודה וגם לאלה שהייתה עבודה, לא קיבלו מספיק כסף ולכן גם הילדים היו צריכים לעבוד. היה קשה לוותר על עבודת הילדים אבל לבסוף התאספנו 15 תלמידים והתחלנו ללמוד. היה מאד קשה כי לא ממש ידענו עברית, כתבתי עם שגיאות כתיב שאי אפשר היה לקרא מה כתוב, אבל לא התייאשתי ויחד עם חברות היינו לומדים עד שעות מאוחרות מאד כדי להצליח. הביאו לנו לאשדוד הרחוקה את המורים הכי טובים שישבו איתנו הרבה שעות כדי שנגיע לרמה של מבחני בגרות.
כחלק מהלימודים והפעילות בבית הספר החלטנו להוציא עיתון בית ספר ואני שתמיד אהבתי לכתוב התנדבתי להיות בצוות העורך והוכתב . לקראת יום העצמאות בשנת 1964 החלטנו להוציא עיתון חגיגי ומיוחד ועלה לי רעיון שנלך לראיין את בן גוריון, ראש הממשלה שהכריז על הקמת מדינת ישראל, שכבר עבר לגור בשדה בוקר , כי האמין שצריכים ליישב את הנגב, אם רוצים לשמור על מדינת ישראל עד אילת. והוא צדק.
הזמינו לנו מיניבוס, שאז היה יקר מאד ולא נמצא בכל מקום כמו היום. הצטיידנו במחברות, עטים, שאלות שהכנו מראש . היינו מאד מרוגשים, חבורת נערים ונערות מאשדוד, עיירת הפיתוח נוסעים לבקר את בן גוריון הגדול, ראש הממשל הראשון. הרגשנו מאד מכובדים ומאד חשובים.
היו לנו כל מיני דמיונות איך יראה האיש החשוב הזה וחשבנו שהוא בטח גר באיזה ארמון מוקף משרתים.
ומה גדולה הייתה התדהמה כשהגענו לשדה בוקר באמצע המדבר וראינו צריף קטן עשוי עץ ולשם לקחו אותנו.
היינו בהלם . לא האמנו שכאן גר ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל.
פתחה את הדלת אישה מבוגרת ועם חיוך רחב הזמינה אותנו לתוך הצריף והציגה עצמה כפולה, אשתו של בן גוריון. ביקשה שנמתין קצת כי הוא בדיוק אוכל את ארוחת הבוקר שלו, הדייסה שהיא הכינה במו ידיה.
היינו מופתעים מאד, הסתכלנו אחד על השני ושתקנו.
לאחר כמה דקות הופיע איש נמוך קומה עם שערות כספות מצדי ראשו, בדיוק כפי שראינו בתמונות ועם חיוך רחב ולבבי הזמין אותנו לחדר העבודה. חדר העבודה היה חדר קטן אבל כל הקירות היו מכוסות במדפים וספרים בהרבה שפות.
הוא התיישב ליד שולחן כתיבה ולנו הכניסו כסאות שנוכל לראותו ולכתוב את תשובותיו. התחלנו לשאול את השאלות שהכנו ועל אחת השאלות הוא רצה להביא ציטוט מסויים. קם בזריזות מהכיסא, הביא סולם, טיפס על הסולם בזריזות והוריד את הספר שהוא רצה.
היינו כחולמים. האיש הפשוט הזה היה ראש ממשלה? הוא הכריז באומץ על הקמת המדינה?
לאחר כחצי שעה הכניסה פולה את ראשה דרך הדלת והכריזה: ילדים מספיק! דוד צריך לנוח ויש לו גם עבודות שמחכות לו. בן גוריון צחק ואמר: אתם רואים איך היא שולטת בי? אני שהייתי ראש ממשלה....קם, נתן לנו יד והלך בעקבותיה בצייתנות כמו ילד טוב...
יצנו מהחדר בתחושה שחווינו משהו שלא רבים זכו לחוות, הרגשנו גיבורים ומיוחדים.
אני מצטערת שלא הייתה לנו אז מצלמה וגם לא שמרתי את העיתון שהוצאנו אז ובמרכזו הכתבה על בן גוריון.
מפגש זה הראה לי את הדרך: ללמוד, להשכיל ולקרא הרבה כדי לדעת, לתרום למדינה שהיא המדינה שלי, שבה אני יכולה להיות במקום הראשון ולקבל פרס ראשון ואכן, בכל השנים הייתי תלמידה מצטיינת וקיבלתי פרס, כמובן, ספר בחתימת ידו של המנהל.
כשסיימנתי את כיתה י"ב השתתפתי בבחירות הראשונות בחיי. אין לי מילים לתאר את ההתרגשות
בשבילי יום עצמאות תמיד מתקשר לאותה חוויה מדהימה.

www.shosh4u.com