סוסים שמדברים עברית בכביש חיפה-ת"א

חנה, למה עזבת את חיפה?

אני מאוד אוהבת את חיפה. כל החברים הקרובים שלי הם חיפאים, אבל, לצערי, כל עולם העבודה שלי הוא בתל אביב: הוצאות ספרים, זמרים, חברות תקליטים, מוזיקאים. אני כותבת ומפרסמת מגיל 14. עד גיל 25 התגוררתי בחיפה וניסיתי לקדם את קריירת הכתיבה שלי בלי לעבור לתל אביב, אבל בשלב מסוים זה הפך לבלתי אפשרי, כי מצאתי את עצמי מבלה ימים שלמים בכביש חיפה-תל-אביב. עברתי לתל אביב, אבל מעולם לא הצלחתי להשתחרר מהגעגועים לחבורת בית רוטשילד הפרועה שהייתי חלק ממנה... הלב שלי היה ונשאר לב חיפאי.

איך היה המעבר לתל אביב?

קשה. מה שהיה לי הכי קשה זה שתל אביב נראתה לי שטוחה, תרתי משמע. גם פיזית וגם נפשית. בהתחלה לא יכולתי לשאת את העובדה, שמה שאני רואה מהחלון זה לא גבעות ועמקים, כמו בחיפה, אלא את הבניין ממול. הייתי בת 25, רווקה, ופתאום כל הגברים שפגשתי נראו לי רדודים ומזויפים, הם דיברו איתי על המכונית שלהם, ניסו להרשים אותי עם הטרנדיות שלהם. המון מסכות ושקרים. שנים המשכתי להתגעגע לתום החיפאי שגדלתי בתוכו, לעצי האורן של הכרמל, לשיחות הנפש שניהלנו בבית רוטשילד אחרי הסרט בסינמטק.

האם זה בא לידי ביטוי בכתיבה שלך?

ברור. השיר הראשון שלי שיצא לרדיו "לא רוצה לזמביה" עוסק במעבר שלי מחיפה לתל אביב ובשוני בין שתי הערים. השיר מספר על בחור, שהחברה שלו רוצה לזמביה, והוא - לא. הוא רק רוצה לאהוב אותה: "לא, אני לא רוצה לזמביה, רק להיות איתה..." זה שיר מחאה שכתבתי, אחרי שפגשתי את הזיוף והניכור של העיר הגדולה בהשוואה לעיר הצפונית והתמימה שבה גדלתי.

את מגיעה לחיפה לפעמים?

כן, הרבה. מזמינים אותי הרבה מאוד להרצות בחוגי בית ובבתי ספר בחיפה. אני מאוד אוהבת את המפגשים האלה עם קוראים. זה נפלא. כתיבה היא עיסוק מאוד בודד, במיוחד רומן. אחרי שהייתי כלואה שנתיים בעליית הגג שבה אני כותבת, המפגש הזה עם קוראים הוא דבר נהדר, שמעשיר את הנפש ומאוד מרגש אותי. פתאום אני רואה שיש שם אנשים בחוץ שנהנים מהספר שכתבתי, לוקחים אותו איתם למיטה או במזוודה לטיול בחו"ל. זה הופך את כתיבת הספר למשהו ממשי, שולף אותי מתוך בועת הכתיבה ומעמת אותי עם אנשים בעולם האמיתי. כשאני מגיעה להרצאה בחיפה, כבר בכניסה לעיר, כשהאוטו מתחיל לטפס בעליות המוכרות האלה, זה פותח לי את הלב, וכל הגעגועים שלי לחיפה מציפים אותי, זולגים מתוכי, ואני נעשית רגשנית ובכיינית... כן, לפעמים זה ממש מביך... אני עושה גם הרבה מפגשים עם ילדים והורים בבתי ספר ובגני ילדים בחיפה, מדברת איתם על ספרי הילדים והשירים שלי.

האם יש קווי דימיון בינך לבין גיבורת ספרך החדש "דיבה"?

גיבורת "דיבה" היא אישה בת 50, מורה לספרות, שנשואה לגבר שפעם היא הייתה מאוהבת בו, וכיום כבר לא. זו אישה כבויה, מובסת, הסובלת מתשוקה לא ממומשת, רעב למגע, פחד מגופה המתבלה, ומשבר באמהות התוקף נשים שילדיהן בגרו. יום אחד, באמצע שיעור ספרות, כשהיא עומדת מול הכיתה בשמלה לא מחמיאה, סנדלים אורתופדיים ועודף משקל לא קטן, היא רואה אותו, את נ' - תלמיד בן 17. יש לו עיני שוקולד חלב שננעצות לה ישר בתוך העיניים, מטפסות לה על הבטן, גולשות לה לתוך מחשוף השמלה. בעקבות הרגע הזה מעטפת ההכחשות המגוננת שלה קורסת. במה היא דומה לי? שתינו בערך באותו הגיל, והפחדים שלה מוכרים לי. היא גרסה מוקצנת של רגשות שאני חשה בתוכי. במהלך הכתיבה הלכתי והתאהבתי בה. בהדרגה קילפתי מעליה את ההגנות, המסכות והשקרים העצמיים, והיא נחשפה בפנַי במלוא פגיעותה. ידעתי שרק מהמקום החשוף הזה היא תוכל להשתנות באמת.
את חיה חיי משפחה שנראים, לפחות כלפי חוץ, מהוגנים ושלווים – וברומנים שלך מתפרצת תשוקה לנפץ הכול. מה שמותר בספרים אסור בחיים?
לא כל מה שנראה מהוגן ושלו הוא אכן כזה. בספרים שלי אני הולכת עם התשוקות הכמוסות שלי, בודקת לאן הן מובילות.

מה הכי קשה בכתיבת רומן?

הבדידות. בשנתיים האחרונות שבהן כתבתי את "דיבה", הייתי כלואה ימים ארוכים בעליית הגג. בערב, כשהייתי יורדת הביתה, טענו בני משפחתי, שאני מדברת עם הכלים בכיור, מתחילה משפטים מהאמצע, בוהה... כשהבדידות בעליית הגג כבר הפכה לבלתי נסבלת, הייתי יוצאת לכתוב בבית קפה. בחלל הציבורי, האנונימי, האפוף בניחוחות זרים, לאף אחד לא אכפת אם בפינה יושבת אישה עם לפטופ שממלמלת לעצמה ומשוחחת עם טיפוסים שגרים לה בתוך המוח.

איזה מספריך הכי הפתיע אותך?

ספר הילדים "דמעות ורודות". זה ספר שקורים לי אתו דברים מרגשים עד דמעות גם במפגשים שלי עם קוראים וגם במכתבים וטלפונים שאני מקבלת. פונים אלי אנשים שמספרים לי שהספר הזה שינה להם את החיים, ובכל פעם זה מדהים אותי מחדש.

על מה הספר?

"דמעות ורודות" מספר על יצורה קטנה עשויה פרווה ורודה, ששמה מותק. יום אחד כולם משחקים עם כולם, ורק איתה אף אחד לא משחק. מותק מרגישה דמעות בגרון, אבל היא לא מניחה להן לצאת, היא דוחקת אותן פנימה והולכת לישון ככה, עם כל הדמעות בפנים. בבוקר מותק מגלה, שיש לה כתם שחור במקום של הלב. הכתם השחור גדל וגדל מיום ליום, עד שמותק משחירה לגמרי. רק אחרי כמה ימים, כאשר הדמעות סוף סוף פורצות, הן שוטפות את כל השחור, מותק חוזרת להיות ורודה.

זה מבוסס על סיפור אמיתי?

כתבתי את "דמעות ורודות" מתוך מצוקה. בתי, מאיה, היתה ילדה מופנמת שמחזיקה את מכאוביה עמוק בלב. ניסיתי להסביר לה כמה חשוב לתת לכאב לצאת החוצה, ללא הועיל, ואז החלטתי לכתוב לה סיפור. רציתי ללמד שכשאנחנו מחזיקים את המועקות שלנו בפנים, זה עושה לנו שחור בנשמה. שמעתי שפסיכולוגים משתמשים בו כדי לגרום לילדים להיפתח ולפרוק את המועקות שלהם, וכשחתמתי על הספרים שלי בשבוע הספר נתקלתי בכמה זוגות שהבחורה קנתה את הספר לחבר שלה כדי ללמד אותו לדבר על דברים שמציקים לו.

ולמאיה, בתך, הספר עזר?

כיום מאיה היא נערה שמיומנת מאוד בלדבר על מצוקות. אנחנו חברות קרובות שמדברות בפתיחות על הכול.

מה הלאה? מה התוכניות?

אני כותבת עכשיו ספר ילדים חדש. יקראו לו פרפרים בלב. חוץ מזה, אני חוזרת במרץ להרצאות ומפגשים עם קהל, אחרי הבידוד הממושך שגזרתי על עצמי בתקופת כתיבת הרומן "דיבה", עכשיו אני מאוד רעבה עכשיו למפגשים עם קהל.