תיאטרון מחול

רונן יצחקי
על תנועה - תנועה היא חוויה בסיסית למדי בחיים האנושיים. לא רק שהיא מצויה בתנועה הפונקציונלית החיונית של הדופק, הנשימה ועוד... אלא גם בהבעה של כל החוויות הרגשיות והמחשבתיות. הגוף הוא המראה של הרגש והמחשבה. כאשר אנו נרתעים, הגוף נע באופן מהיר, קצר ואינטנסיבי. כאשר אנו נבוכים, הדם נע לפנים ואנו מסמיקים. כאשר אנו מתפעלים, נעתקת נשימתנו. כאשר אנו מבוהלים, הדם נע הרחק מן הפנים ואנו חיוורים. כאשר אנו עצובים, דמעות נעות מתוך עינינו, ומה שאנו קוראים לו "גוש" נכנס לגרון. כאשר אנו חווים כל אחת מן החוויות הללו, השרירים מתכווצים או נמתחים וכל איברי הגוף מושפעים. תנועה פיזית היא התוצאה הנורמלית הראשונה של חוויה רגשית או נפשית. במידה מסוימת השחקן פועל על הבסיס הזה, אם הוא שחקן טוב.
על מפגש -המפגש התנועתי, בתנאי המעבדה בסטודיו, הוא מדיום להעברה של תפיסה אסתטית ורגשית מהמודעות של פרט אחד לשני. דבר זה לא צריך להיות רעיון מוזר כפי שהוא נראה. מאז זמנו של אפלטון, וייתכן שאף מוקדם יותר, המטאפיסיקאים שיחקו ברעיון זה. קינזיס הוא השם שהם נתנו לתנועה פיזית. ובהערת שוליים מעורפלת במילון ובסתר ניתן למצוא שלמילה קינזיס מותאמת מקבילה נפשית משוערת, הנקראת מטאקינזיס. ההקבלה הזו נובעת מהתיאוריה, שהפיזי והנפשי הם פשוט שני היבטים של מציאות יסודית יחידה.
תנועה היא אמצעי איתן להעברת רעיונות, מאחר שהוא אוניברסלי. לא כל בני-האדם דוברים את אותה שפה, אולם כולם נעים, באופן כללי, באותה דרך ובשל אותן סיבות. אדם חי בחברה, כאשר הוא ילד הוא מתחיל להפנים את הקודים התקשורתיים של התרבות בה הוא מחונך. כאשר הוא גדל, לרוב, הוא גם מגבש דעה פוליטית ואולי אף מאמץ או מפתח השקפת עולם ורעיונות פילוסופיים. השאלות הקיומיות – אם ישנן, הביקורת החברתית – במידה ומתעוררת, הקודים ההתנהגותיים... כל אלא ואחרים עשויים לבוא לידי ביטוי בעבודתנו בסטודיו. העבודה בסטודיו מאפשרת תנאי מעבדה של המציאות התחושתית, הרגשית והמחשבתית שלנו. אם זה במודע או שלא במודע, כל פרט באישיות יוצא לאור ויוצר יחסים עם הסביבה שלו, סביבה במובן של חברינו לקבוצה, סביבה במובן של המרחב והזמן. זוהי הכואורוגרפיה של נשמתנו, געגועינו, אהבותינו ושינאותנו. בתוך תהליך העבודה אנו פוגשים את הצדדים המוארים מחד והחשוכים מאידך של הווייתנו. אין באפשרותנו לנבא את הכיוונים אליהם נפנה בדרך אך יש באפשרותנו , ורצוי מאד, לפנות לכיוונים אלו מתוך ערנות ואומץ לב.
על משמעות - בימי קדם אנשים פרימיטיביים רקדו כאשר הם התרגשו באופן עמוק. בתנ"ך, בציורי כדים מיוון העתיקה ובמקורות נוספים, כמו בכתבי אובידיוס, אנו מוצאים עדויות לריקוד. בתרבויות מוקדמות יותר, ואפילו כיום אצל אנשים פרימיטיביים, ריקוד מעורב כמעט בכל חוויה חשובה בחיים הן של פרטים והן של העם כמכלול. ג.א.גורדיאף דיבר על המסרים הלימודיים שהועברו באמצעות הריקוד, מסרים אלו עובדו ונוסחו במסדרי דת שונים, חלקם קיימים עד היום וניתן לזהות את התנועות הללו בבתי כנסת, כנסיות, מסגדים, מנזרים בודהיסטים ועוד. הדרווישים רקדו בטקסי ההלוויות שלהם, מסדרי סופים – מוסלמים רקדו ריקודים אקסטטים שונים באופנים וסגנונות שונים. החסידים שלפי שיטתם "מצווה גדולה להיות שמח" מביעים זאת בריקוד, האצטקים "שוחחו" עם הטבע באמצעות ריקוד, כשאני אומר "שוחחו" אני מתכוון לכך שניתן להתבונן על תנועה או ריקוד כאירוע ספרותי שעובד דרך רטוריקה אחרת. ישנם ריקודים של לידה, של מוות, של התבגרות, של חיזור ושל נישואין, של פוריות, של מלחמה ושל מגפה, של גירוש שדים, של ריפוי חולים. לעיתים חש האדם המודרני דבר מה לא ידוע ולא ניתן לידיעה, ומביע אותו באופן לא-רציונלי. האדם המודרני משתמש בריקוד על מנת לפרק מתח – במסיבות, על מנת לעבד תהליכים רגשיים – בתהליכים טיפוליים, כמדיום ליצירה – מופעי מחול, כאמצעי להתבוננות פנימית –מדיטציות בתנועה לפי שיטות שונות, כאמצעי למפגש – ריקודים סלוניים.
על הגוף - אפשר לתאר את הגוף כספר זיכרונות. בספר הזיכרונות הזה ישנם טקסטים מסוגים שונים, חלקם ברור ונגיש וחלקם האחר מוסתר או מודחק. ע"י המאמץ הפיזי שנעשה בעבודת החימום אנו פותחים את הגוף, כמו מנערים את הדפים, פותחים את הספר ומאפשרים לתוכן החבוי בפנים לעלות ולצוף על פני השטח. לעיתים הספר מכוסה בשכבה עבה של אבק ואז עבודת הניעור מקבלת דגש רב יותר בזמן וברמת האינטנסיביות שלה. הנשירה של האבק עשויה להחוות כקתרזיס או כדבר שיש בו אלמנט של טראנס שקל להתמכר איליו, אך אין כאן הכוונה לשמר את תחושת הקתרזיס שהיא, יחד עם האדרנלין המופרש בגוף, מביאים לתחושה של כוח והתרוממות רוח. הנשירה של האבק מאפשרת את המצב בו יכולות להישאל השאלות ללא הפרעה ומתוך סדר ובהירות.
על שאלות - השאלות נובעות מתוך התבוננות אישית של כל אחד – בינו לבין עצמו. כמו הכיוונים הבלתי צפויים, נובעות השאלות מתוך הפנים של השואל ויוצאות לאור, אל החוץ - הקבוצה. לעיתים הן אפילו אינן יוצאות לאור ונשארות בין השואל לבין עצמו. לעיתים מתנסחות השאלות מחוץ למסגרת המפגש, כמו הדהוד רחב שמצטמצם לתוך נקודה ברורה. העיסוק בהתבוננות זו הוא כשלעצמו התמורה של דרך עבודה זו, לכן הצורך לענות על שאלות אלו אינו מרכזי, נהפוך הוא, לעיתים אף עשוי להוות הפרעה להתבוננות שקטה. לMind- למוח לאנושי קיימת נטייה למציאת פתרונות, תשובות, שמות וכיוצא בזה. נטייה זו מציבה בפנינו מלכודת של פטפטת ולכן השימוש בדיבור, במסגרת העבדה בסטודיו, מוגבל ל"דיווחי תנועה" במסגרת מצומצמת. השאלות, גם אלו שיצאו לאור, אינן נשמעות תמיד במילים ויש חשיבות רבה במידת הפניות של הפרט והקבוצה להבחין בשאלות אלו ומאידך להישאר בגבולות העיסוק בגוף – משקל, ארגון פיזי, דינמיקה, כיוונים ועוד פרגמנטים קטנטנים אשר עולים מתוך העבודה.