ריקוד אירי - ההיסטוריה הקדומה של הריקוד האירי

ההיסטוריה של הריקוד האירי מתחילה עם העמים הקלטיים (או הגאלים). עמים אלו התפשטו אל אירופה המערבית כולל: צרפת, צפון ספרד, האיים הבריטיים ואירלנד במאה ה- 3 לפני הספירה. הם חָלקו שפה משותפת (גאלית) והקימו ממלכות קטנות (היו 150 ממלכות באירלנד). העמים הרומנים והגרמנים כבשו מאוחר יותר את הגאלים באירופה מלבד אירלנד, שם התרבות הגאלית נשמרה.
פטריק הקדוש (Saint Patrick) החל בהפצת הנצרות לאירלנד במאה ה- 5 אחרי הספירה. עד היום, מקובלת האגדה לפיה לא קיימים נחשים באירלנד בזכות פטריק הקדוש, שגירש אותם במאה החמישית, והאירים חוגגים לכבודו את "Saint Patrick's Day" בכל שנה ב- 17 במרץ. מעט ידוע על הריקוד באותה תקופה. האמנות הקלטית שרדה, והשפיעה על צורת הלבוש בריקוד האירי. האמנות הנוצרית-קלטית המרשימה ביותר נוצרה בין סוף המאה ה- 7 ותחילת המאה ה- 8, הן באירלנד והן במיסיונים איריים ברחבי אירופה. כתבי-היד של ספרי התנ"ך קושטו בחדשנות מדהימה. יצירת המופת של תקופה זו הייתה ה- "Book of Kells" (אמצע המאה ה- 8), שנחשבת ליצירה המורכבת ביותר שנעשתה עד היום. הספר מצוי בתצוגה באוניברסיטת "Trinity Collage" בעיר הבירה דבלין.
כאשר הוויקינגים כבשו את אירופה, הם השמידו את מרבית הספרים שנוצרו באותה תקופה, ולכן יש מעט מאוד תיעוד כתוב לגבי הריקודים באותה תקופה. אולם, זה ברור שאספקט מרכזי בתרבות הגאלית המתוחכמת הוא המוסיקה והריקוד. פלישותיהם של הוויקינגים לאירלנד הסתיימו בשנת 1014, לאחר ניצחון המלך האירי בריאן בורו (Brian Boru) בקלונטרף (Clontarf).
מכאן ואילך, קיים תיעוד לגבי ה- .Feiseanna כיום, מילה זו מגדירה תחרות של ריקוד אירי [תחרות ביחיד = Feis], אולם בזמן הקדום, היא שימשה לתיאור של שילוב של יריד מסחר, התאספות פוליטית, אירועי תרבות עם מוסיקה, תחרויות ספורט והצגת אומנות בעבודת יד. במשך השנים ועד ימינו אלה, ההיבט התרבותי הפך להיות השליט באירועים אלה, כשהשילו מעליהם כל סממן פוליטי, והמשיכה בהצגת הרפרטואר של מוסיקה, ריקודים, עבודות יד ומסחר.
המסורת הקלטית באירלנד התמוססה במהירות במשך המאה ה- 12. השפעה הולכת וגוברת מצד גורמים זרים, הביאה להיחלשות האמנויות המסורתיות. כיבוש אירלנד על-ידי האנגלו-נורמנים התרחש בשנת 1170. אולם, במשך שתי המאות הבאות, הכובשים הפכו שותפים לתרבות האירית המסורתית. על-מנת לשמור כנגד התבוללות, הפרלמנט האנגלו-אירי אישר בשנת 1366 את חוק קילקני (Kilkenny), כאשר גזר-הדין הכיל נידוי ועונשים כבדים כנגד מי שינסה להתבולל מצד הכובשים. לקח עוד 128 שנים עד שהחלו לאכוף חוק זה בפועל.
בהיסטוריה מתועד מגוון של ריקודים שבוצעו על-ידי האיריים בסביבות אמצע המאה ה- 16. ריקודים אלו כוללים:
* ה- Rinnce Fada, או ה- Fading, שבהם יש שתי שורות של רקדנים, כאשר שני בני הזוג פונים זה אל זה;
* ה- Irish Hey (כנראה ריקוד במעגל או ריקוד קבוצתי);
* ג'יגים (ככל הנראה בקבוצה);
* Trenchmores (מתואר כריקוד קאנטרי בסגנון חופשי);
* ריקודי חרב.
הריקוד האירי התאפיין תמיד במקצב מהיר יותר, וכן בעבודת רגליים עשירה.
דיכוייה של התרבות האירית מצד האנגלים נמשך לדוגמה באיסור הנגינה בחמת חלילים ובמאסרם של המנגנים בכלי זה. אולם, המלכה אליזבת הראשונה התמוגגה מהמנגינות האיריות ומריקודי הקאנטרי.
מאבקי הכוחות בין האיריים לבין האנגלים נמשכו במהלך המאה ה- 17. חוקי ענישה נחקקו בסוף המאה ה- 17 כנגד עשיית מסחר ותעשייה עם האירים. החוקים כללו גם איסור ללמד ילדים קתולים מה שגרם ללמידה במקומות מסתור.
התרבות האירית הייתה בתקופה זו תחת מעטה של חשאיות. תקופת הדיכוי החמור הזה נמשכה למעלה ממאה שנה, ועימו החשאיות בלימוד הריקוד האירי מתחת לעיני הכובשים האנגלים. ריקודי הקאנטרי המשיכו ללא חשש כמו שמתואר שבימי ראשון, "בכל שדה יש כנר ונערה אשר רוקדת עד שכל המתבוננים מעלים קצף על פיהם" או תיאור אחר "הצעירים רוקדים עד אשר הפרות שבות לרפת".
הריקודים נמשכו במשך המאה ה- 18, לעיתים קרובות בחגים, בחתונות, בטקסי הטבלה לנצרות וכן בליל שימורים לכבוד המת (לפני הקבורה).
השפעה עיקרית על הריקוד האירי ועל התרבות האירית הינה כניסת המורים לריקוד (מאסטרים) בסביבות שנת 1750, אשר החלו מסורת הנמשכת עד ימינו. המורה היה מטייל בחבל ארץ מסוים, עוצר למשך שישה שבועות לערך בכפר מסוים ומתארח אצל משפחה (שזכתה לכבוד בשל בחירתה כמארחת). המורים (גברים) לימדו את הריקוד האירי במטבחים, בחוות, בצידי הדרכים או בבתי-הספר. התלמידים למדו לראשונה ג'יג וריל. לפעמים המורה נאלץ לכרוך חבל סביב הרגל של התלמיד על מנת שיבחין בין רגל ימין לרגל שמאל. מעבר לריקוד, המורים היו נותנים הדרכה בסייף ובכללי התנהגות. לחלק מן המורים היו כישרונות אחרים מעבר לריקוד אשר שימשו את תושבי הכפר. מורה ידוע הביא לכפרים שעימם היה מקושר כבוד וגאווה מהקהילה מסביב. לכל מורה היה את הרפרטואר שלו בצעדי ריקוד, ומפעם לפעם היה מחבר צעדים חדשים. (שמינייה של מוסיקה נקראת "צעד" (Step), ומכאן המונח שהוא הכינוי לריקוד אירי עד היום – "Step dancing". לפעמים המורים התחרו ביניהם בתחרויות (Feiseanna). המורים האלו יצרו סטים של ריקודים וכן ריקודי עם (Ceili) ושמרו בקנאות על יצירת צעדי הריקוד שלהם. המורים לריקוד פתחו לראשונה בתי-ספר לריקודים איריים, כאשר הידועים מביניהם הינם במחוזות קרי (Kerry), קורק (Cork) ולימריק (Limerick).
לפעמים, המורה לריקוד היה גם הנגן וגם המדריך בעת ובעונה אחת. מסתבר, שהתשלום למורה לריקוד היה בין התשלומים הגבוהים ביותר באירלנד באופן יחסי באותה תקופה, ובנוסף – כלל שהייה ואוכל.
במשך המאה ה- 19, אירוע פופולארי היה ריקוד העוגה. עוגה הייתה מוצבת על משטח במרכז השדה, והרקדן הטוב ביותר היה זוכה בה. ניסיונות מצד קהילת הכמרים לדכא את הריקוד קרו לעיתים תכופות, אולם, נראה שהיו בלתי-אפקטיביים.

מאת: יאיר ורדיגר, TCRG - מנהל "אייריש דאנס ישראל": האקדמיה הישראלית לריקוד אירי
http://www.irishdance.co.il