כיצד לשפר את קריאת התווים בפסנתר

"כשהיינו ילדים את זוכרת..." הלכנו לשיעור פסנתר. המורה ישבה לה על כיסא לידנו ובזוית העין יכולנו לקלוט את חוסר שביעות רצונה. אני לא מדבר על פחד ממורים עם סרגל ביד אבל כן איזשהו חוסר חשק ללכת לשם. אולי בגלל העובדה ששיעורי פסנתר (ללא הכללה) נראים לעיתים כתרבית כישלון שאינה מרפה כל החיים.
הרבה פעמים פגשתי 'תלמידים' לשעבר שאינם מוכנים לגעת בפסנתר. הם מאד מצליחים בחייהם האישיים ובקריירה שלהם אך נושא הנגינה בפסנתר תמיד מחזיר אותם אחורה למקום לא נעים.

אז מה עושים? האם אפשר לפתור את הטראומה? האם אפשר למנוע אותה מתלמידים כיום?
נשירת תלמידים מלימודי נגינה בפסנתר היא עדיין גדולה מאד ( לפחות 70% ) תוך שנה עד ארבע שנים.

מאיפה חוסר היכולת הזה להשתלט על העניין?
האם זה חוסר כישרון? האם הלחץ של הסביבה?

יש הרבה השערות והרבה תשובות אך אני רוצה להציע אחת בלבד ולפתור אותה הלכה למעשה.

הבעיה בחוסר היכולת להתמיד בנגינה לאורך זמן ותחושת הכישלון אינה אשמתם של התלמידים וגם לא של המורים.
הבעיה היא בתווים עצמם.

אם ננתח את תהליך הנגינה נראה כי הוא בנוי מארבע שפות שונות:
1. שפת התווים
2. שפת האצבעות
3. שפת מקלדת הפסנתר
4. שפת המיתרים המשמיעים מוסיקה.

התווים מייצגים את שפת המוסיקה. צליל גבוה כתוב גבוה. צליל נמוך משורטט נמוך יותר על החמשה. (חמשה – מערכת של חמש שורות עליהן נכתבים התווים)
מקלדת הפסנתר לעומת זאת בנויה אחרת. ימינה זה צליל גבוה ושמאלה זה צליל נמוך.
אם תיקחו את התווים ותהפכו אותם ב 90 מעלות תוכלו לראות את גרף הנגינה. כבר שיפור קטן המגיע מתוך קישור בין שתי שפות.

מקלדת הפסנתר בנויה בצורה מוזרה של 7 צלילים לבנים וחמישה שחורים אשר מסודרים בזה אחר זה ונקראים אוקטאבה (חיבור של 7 ורבע אוקטאבות יוצר את כל מקלדת הפסנתר). המוסיקה המערבית בנויה על עיקרון של סולם ובו 7 צלילים. כומר.. אם אנגן 7 צלילים לבנים בזה אחר זה משמאל לימין או בסדר מסוים אחר תיווצר לי מוסיקה. קל לראות וקל לבצע על הפסנתר אבל... המיתרים המשמיעים את שבעת הצלילים הללו פרושים בדרך אחרת בתוך הפסנתר.

אם היינו פורטים על המיתרים שבפסנתר היינו צריכים לבחור 7 מיתרים מתוך 12 אפשריים. 12 המיתרים מסודרים בזה אחר זה לפי גובה הצליל שהם מייצרים. על מנת לפגוע ב 7 הנכונים יהיה קשה מאד. לעיתים נדלג על מיתר ולעיתים לא.
במילים אחרות מה שמנגן הפסנתרן על מקלדת הפסנתר לא יכול להיות מאומת עם מה שהוא שומע שכן שתי המערכות מייצגות שיטה מתמטית שונה לסידור הצלילים. יש לזה סיבה טובה אך לא ניכנס לכך כרגע. מה שחשוב הוא שנגינה על פסנתר הנובעת מקריאת תווים צורכת מיומנויות שלעיתים אינן קשורות בכישרון מוסיקלי. הן קשורות ביכולת תרגום תוך לחץ של זמן וכנראה שיכולת זו לא נמצאת אצל רובינו. עובדה שיש נשירה . עובדה נוספת היא שאחוז גבוה מהפסנתרנים – חובבנים ומקצועניים – אינם שולטים בקריאת התווים וקיים פער אדיר בין היכולת שלהם לנגן ובין היכולת שלהם לקרוא תווים באופן שוטף.

מכיוון שבעיה זו העסיקה אותי והפריעה לי מאד שכן לא הייתה לי נגישות ליצירות מסובכות של מלחינים דגולים וכמו כן אימונים רבים לא הביאו בהכרח לתוצאה חיפשתי מצאתי כי הפיתרון יבוא לידי ביטוי בשינוי הסביבה ולא בחינוך הפסנתרן או המורה. הסביבה – כלומר התווים!

הרעיון פשוט: להכניס את מקלדת הפסנתר בצורה ויזואלית לתוך התווים וע"י כך לקשר בין השפות השונות ולקצר את התהליך שצריך הפסנתרן לבצע בתרגום משפה לשפה.

התווים נראים כמו תווים רגילים פרט לשינוי קטן אך שינוי זה מביא להקלה גדולה.
מעכשיו קל לקרוא. יש סיפוק מיידי ומתקדמים מהר יותר כיוון שמנגנים יותר.
הרפרטואר גדל וההנאה מהנגינה עולה. ו.. גם הסביבה המקשיבה פחות עצבנית:)

www.PrimaVistaNotes.com

נגינה פוריה.