לאן פנתה האהבה?

כאשר שואלים זוגות "ותיקים": "מה קורה עם האהבה שלכם?"
התשובה היא בדר"כ "אתה יודע, כמו אצל כולם – דועכת עם השנים"

האם זה חוק? האם זה כורח המציאות?

האם האהבה עומדת בפני עצמה?
הרי ככל שהזמן עובר – אנחנו אמורים להכיר את בני הזוג שלנו יותר ויותר, ולכן הקשר עם בני הזוג אמור להשתפר עם הזמן – כמו יין .
אם כך הדבר - מדוע אנחנו בטוחים שהאהבה "דועכת" עם הזמן, במקום שנחשוב את ההיפך הגמור?

כמו תמיד – "התקשורת אשמה".

כאשר אנחנו בתחילת הקשר עם בן הזוג שלנו – הכל נראה נפלא ונהדר, אנחנו מֵתָקְשֶרִים איתו בפתיחות, אומרים לו מה מוצא חן בעינינו ומה לא – האהבה, בשל התקשורת הנכונה, פורחת, אנחנו "מבינים" האחד את השני גם בלי לדבר הרבה.

אהבה – כמו כל ערך או רגש אחר, צריכה "סימנים בשטח".

מה הכוונה?

גם בלי לומר את זה בקול – אנחנו יודעים ש"אם יקרה כך וכך – סימן שהוא אוהב אותי – ואם לא , יש בעיה".
בדר"כ אנחנו גם מתקשרים את זה, בתחילת הקשר, עם בן הזוג שלנו.

עם השנים, אנחנו נעלבים כאשר בן הזוג אינו עושה את "הדבר הנכון" ואנחנו מקשרים את זה לחוסר אהבה – הרי , אם "הסימן" אינו קיים – גם האהבה איננה... ולאחר שאנחנו אומרים לו פעם או פעמיים והוא, להכעיס שוכח, אנחנו מתייאשים, ומחליטים ש"אם הוא לא מבין אחרי פעמיים, אין לי מה להגיד לו".

אם ה"סימן" שלנו לאהבה זה שהוא יזכור את יום ההולדת / יום הנישואים ויביא לי פרחים והוא , באותו היום לא עשה כך – הרי ברור שהוא כבר "לא אוהב אותי כמו פעם!".

מתחילים במשחקי ה"ברוגז" שמגיע במס' אופנים – שתיקה רועמת, צעקות, ולסיום – הענשה – "אני אראה לו – אם הוא מתנהג ככה – שישכח מסקס".

המצב הופך להיות מסובך יותר ויותר עם חלוף השנים....

כמו שאנחנו משתנים – כך גם ה"סימנים" שלנו, כלומר, עכשיו בכדי שאדע אהבה – בן הזוג צריך לעשות "משהו" אחר מאשר בעבר, כי ה"סימן" שלי התחלף לו.
ומכיוון שאנחנו כבר לא יודעים לתקשר – אנחנו מצפים שבן הזוג "יידע" שהסימנים שלנו השתנו, כי "אם הוא באמת, אבל באמת אוהב אותי – הוא צריך לדעת מה לעשות בכדי שאדע שהוא אוהב אותי!".
כלומר, בן הזוג – לא רק שהסתבך בעבר על "סימנים מוסכמים" – עכשיו הוא צריך לנחש את ה"סימנים החדשים".

וככל שהשנים חולפות ועוברות להן – אנחנו מצליחים "להוכיח" לעצמנו שהאהבה דועכת עם השנים – "עובדה שהוא לא עושה כך וכך, ולכן עובדה שהוא אינו אוהב אותי יותר, או כמו בעבר – טוב, מה לעשות – זו השחיקה!".

ובמקום להאשים את התקשורת – מאשימים את השחיקה !

אם היינו מאשימים את התקשורת, והפעם באמת היינו צודקים, יכול להיות שהיינו מבינים איך לתקן, אולם כאשר אנחנו מאשימים את השחיקה – איך אפשר לתקן? איך אפשר להחזיר "עטרה ליושנה"? הרי "כולם יודעים" שלא תהיה לעולם אהבה בינינו כמו בתחילת הקשר.
יש כאן סתירה איומה – הרי כמו שככל שאנחנו מתמחים בעבודה שלנו – כך אנו מקצועיים ומיומנים יותר (טכנאי טלוויזיה – ככל שיחלפו השנים הוא יידע לתקן טלוויזיות טוב יותר), מדוע אין זה כך באהבה שלנו? מדוע אין זה כך בחיים הזוגיים שלנו?

גבירותי ורבותי – התקשורת אשמה !!!

במקום לומר לבן הזוג "תשמע, אם תעשה כך – אדע שאתה אוהב אותי" , אנחנו מצפים שהוא יבין בעצמו – ועוד מעיזים להיעלב.

במקום לומר לבן הזוג "בוא נדבר על מה שלא עובד בינינו" – אנחנו משחקים במלחמת עולם ("לא רוצה לדבר איתך" , "תשכח מסקס") ואנחנו מאמינים שבן הזוג ישתפר כתוצאה מהמלחמה הזו.

במקום לומר לבן הזוג "אני אוהב אותך, ולכן אני רוצה שהמצב בינינו ישתפר" אנחנו אומרים "אתה לא מבין כלום!", ועוד בצעקות והיעלבויות - ובפנים הלב בוכה.

עם השנים – שכחנו כי ה"סימנים" הם רק סימנים, ולא האהבה עצמה!

עם השנים שכחנו לתקשר כבתחילת הקשר, כי לאחר פעמיים או מכסימום 3 פעמים שגערנו בבן הזוג על כי אינו מבצע את "הסימנים הדרושים לקיום האהבה", התייאשנו והפסקנו לדבר על כך.

מדוע? מדוע החלטנו לשחק משחקי כח ומשחקי כבוד במקום לחזק את הקשר בינינו?

שיחות, שיחות ועוד פעם שיחות – הן הפתרון !

התקשורת עושה את ההבדל בין הציפיות לבין תיאום הציפיות.

ציפיות הן מחשבות ביני לבין עצמי, תקווה שהצד השני יבין אותי בלי שאדבר איתו.
תיאום הציפיות הינה – תיקשור הציפיות שלי אל בן הזוג שלי.

כמובן שישנה "סכנה" כי בן הזוג שלי לא יסכים ל"סימנים" שלי, ויתרה מזו – אף ייתן "סימנים משלו" , רחמנא ליצלן, אשר אם הם יתרחשו – הוא יידע אהבה.

מה עושים ?

מתקשרים !!!

מגיעים לעמק השווה – זו שיטת "הדרך השלישית".

יש את הדרך שלו, יש את הדרך שלה, ויש את "הדרך השלישית".
הדרך המוסכמת על שני בני הזוג.

זו שיטת ה- win-win !!!

עוד על שיטת ה- win-win , ועל חיזוק הקשר הזוגי – במאמרים הבאים

שמעון צ'אושו הינו מאמן עסקי, אישי ומאמן קבוצות