10 ספרים ששינו את חיי

משהו בשביל מישהו / דויד אבידן

עמדתי במרפסת בית הורי והצצתי לרחוב מבעד לחרכי התריס. מהבניין ממול יצא בצעדים קופצניים בחור. לא ראיתי את פניו. רוח נשבה, העיפה את שערו, הסתירה את פניו מעיני. ואז לפתע, ללא התראה, התרומם בי גל של מתיקות מציפה שלא הכרתי. הייתי בת 14, והייתה זו הפעם הראשונה שהתאהבתי. במשך ימים אחר כך המשיכו להתרומם לי בבטן גלים סוערים, שהיו מלווים בתופעה חדשה: התחלתי לכתוב משפטים קטועים, הזויים, בהולים, על דפים תלושים ממחברות, פתקאות שהחבאתי בקופסת נעלים. כשנה לאחר מכן נתקלתי לראשונה בשיר של אבידן, וגיליתי, שהתקפי הכתיבה שאני סובלת מהם מכונים: כתיבת שירה: "שיר הוא דבר / שאני קובע שהוא שיר / לאחר שאני כותב אותו / כשיר או כלאשיר / אבל מפרסם אותו כשיר / ועכשיו תקבעו מחדש מזשיר." דויד אבידן. אחר כך, כשפגשתי אותו והתיידדנו, הוא אמר לי את זה גם בפרוזה.

פעמון הזכוכית / סילביה פלאת'

אי שם בגיל ההתבגרות נחשפתי לכתיבתה החשופה, רדופת הדמונים, הדם, החושניות והחרדות של סילביה פלאת', ששמה קץ לחייה בגיל שלושים בשאיפת גז. נמשכתי כמכושפת לפצעים המדממים שפלאת' חשפה בפני בשיריה הקודרים, חסרי התקווה, הגותיים, ולדמותה שינקה כל כך הרבה מן העולם המיתולוגי, ונהפכה לאחר מותה לדמות מיתולוגית בעצמה. "פעמון הזכוכית" תיאר את התמוטטותה הנפשית ואת אשפוזה בבית החולים, והיה זה ספר הפרוזה היחיד שפלאת' הספיקה לפרסם. דמותה הדיכאונית וה"משוגעת" הילכה עלי קסם באותם ימים...

התפסן בשדה השיפון / סלינג'ר

בשנת 1975 יצא התרגום העברי של "התפסן". כן, אני יודעת, זה צפוי, כמעט בנאלי. מי לא יכניס את "התפסן" לרשימת הספרים שהשפיעו על חייו? ובכל זאת, אם אני מבקשת להיות כנה, ולא רק להרשים אתכם בטעמי המקורי, איני יכולה להימנע מ"התפסן" שכבר היה לספר פולחן עולמי. הספר, שמתאר את מסע ההתבגרות החתרני של הולדן קולפילד, תלמיד תיכון בעיר ניו יורק, ביטא את "תחושת הניכור" שחשתי כלפי המדינה באותם ימים, לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה שירתי ב"כתבת צבאית" בצה"ל, ונאלצתי לכתוב כתבות, שלא שיקפו את תפיסת עולמי ואת המציאות כפי שנתפסה בעיני.

הלב הוא קטמנדו / יואל הופמן

למען הגילוי הנאות, אני מכירה ומוקירה אותו, את יואל הופמן. הוא היה מרצה שלי באוניברסיטה. זן בודהיזם. הופמן היה המרענן הרשמי של החוג לפילוסופיה. גבר דק נטול גינוני מרצים, מלהיב, מצחיק, נקי מבנאליות. באותה תקופה הוא חזר מתקופת נזירות ארוכה במנזר ביפאן או משהו כזה. אני הייתי אז משוררת צעירה ובוטה, סטודנטית, חובבת גברים, אופנועים וחיי לילה פרועים. הוא היה המרצה היחיד שהצליח לגרום לי להתעורר בבוקר כדי לשמוע אותו. "הלב הוא קטמנדו" הוא ספר שאני קוראת לעצמי בקול. לעתים מלווה את עצמי בפרצי צחוק. הוא כתוב כמו סיפור זני ומצלצל לי באוזן כמו שיר אייקו. כשאני קוראת בו, הופמן חוזר לדבר אלי כמו אז בקפיטריה, בין שיעור לשיעור.


פחד גבהים / אריקה ג'ונג

נכון, אריקה ג'ונג, ממציאת "הזיון המרוכסן", אינה סופרת גדולה, אך אני זוכרת לה את הפריצה הגדולה של "פחד גבהים", ששיחררה את חרצובות לשונן של מיליוני קוראות וכותבות. ג'ונג הייתה הראשונה שהודתה מפורשות בצורך של האישה במיניות מלאת עליצות ונטולת חרדות. במקור שם הספר היה "FEAR OF FLYING" שהוא פחד מטיסה ולא מגבהים, ובשם המקורי מקופלת ההנחה שאנחנו רוצות, יודעות ויכולות לעוף.

בארץ הדברים האחרונים / פול אוסטר

הפרוזה של אוסטר רהוטה מדויקת, לא מצועצעת. מסוג הכתיבה ששובה את הקורא מהעמוד הראשון. "בארץ הדברים האחרונים" הוא, לדעתי, הקודר והטוב בספריו. כשקראתי לראשונה את הספר עדיין לא כתבתי פרוזה אלא רק שירים שהולחנו, וגם אני, כמוהו, הרביתי לעסוק בבחינת מקומות אחרים בעולם ובתודעה ("אנטרקטיקה", "אמסטרדם", "זמביה"). "בארץ הדברים האחרונים" הצית את דמיוני, וככל שהתקדמתי בקריאה אמרתי לעצמי, ככה אני רוצה לכתוב פרוזה.

שירה / שי עגנון
הגאונות של עגנון היא טביעת העין החדה שלו וכישרונו לחשוף את האירוניה הטראגית בחיי בני האדם. כך גם עם מנפרד, גיבור הספר, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה, המתקרב לגיל העמידה, הנקרע בין החיבה והנאמנות לאשתו, שאך זה ילד לו בת שלישית, לבין תשוקתו אל האחות שירה., בכל פעם שאני קוראת אותו את הספר, לבי יוצא אל מפרד המעודן וחלש האופי הנקרע בין רגשותיו הסותרים.

אלה תולדות / אלזה מורנטה

הדמות ספרותית שהשאירה עלי את הרושם החזק ביותר היא זו של אוזפה, הילד מ"אלה תולדות", שנולד ליהודייה ענייה בעקבות אונס חייל גרמני. העיניים הכחולות התמימות שלו, שמביטות בזוועות המלחמה בכזאת עליזות משתאה, פשוט הורגות אותי.

ספינות טרופות / אקירה ישימורה

אקירה יושימורה הוא סופר יפאני שקט ועמוק, ו"ספינות טרופות" הוא ספר קטן עם עוצמות גדולות. סיפור החטא ועונשו בגרסה יפנית, אכזרית ומטלטלת. ישימורה הוא מאותם סופרים שפשוט מרגיעים אותי, וכשהוא כותב אתה לא מרגיש בסימני הזיעה של כתיבתו. לקרוא אותו זה בשבילי כמו לעשות מדיטציה.

הר אדוני / ארי דה לוקה

הכתיבה של דה לוקה עשירה, עסיסית ומלאת חיים. כמעט אפשר לטעום אותה בפה. לפעמים, באמצע יום של כתיבה, אני קמה, פותחת את דה לוקה, קוראת עמוד ומניחה לו לחלחל לתוכי, להיטמע בי, לצבוע אותי בגווניו. "הר אדוני" הוא סיפור אהבה בנפולי בין ילד בן 13 לבין ילדה בת גילו, אך מנוסה, שכבר מכירה את "הגועל של החיים". זוהי נובלה קטנה שמספרת על האנשים הכי פשוטים, על החיים הכי שוליים, והופכת להשתקפות של כל מה שחשוב בחיים ובספרים.