הגשמה עצמית, הקול והפנימי והפתרון לחרדת הנטישה

שורשיה של חרדת הנטישה:
שורשיה של חרדת הנטישה עמוקים, וניתן לראות את תחילתם ברגע הלידה, בו חווה התינוק ניתוק מצינור של הזנה אינסופית, הניתנת לו ללא תנאים, ובו הוא עובר לעולם בו צרכיו מסופקים חלקית, ופעמים רבות הם ניתנים לו בתנאי – בתנאי שיהיה ילד טוב, בתנאי שיתנהג כראוי, וכו'. הזנה מותנית זו מעוררת בו תחושת חוסר אונים וחרדה קבועה מפני אובדן קיומו, משום שהוא אינו יכול להיות בטוח כי יתמיד לקבל את ההזנה החיונית לו. מאחר והוא מבין כי צרכיו מסופקים על ידי הסביבה, החרדה שלו מתבטאת בפחד מפני נטישת מי שנראה לו כגורם שמספק לו את צרכיו החומריים, ובהמשך חייו גם צרכיו הרגשיים, הרוחניים, וכו'. גורם זה הוא הסביבה האנושית בה הוא חי, הוריו, חבריו, בן או בת זוגו, וגם קנייניו החומריים והלא חומריים כמו תארים שרכש, רכושו, מעמדו, מקצועו, וכו'. הסתכלות זו שונה מההסתכלות הפסיכולוגית, המוצאת את שורשי חרדת הנטישה בקשר עם ההורים. ניתן לקרוא עוד על שורשי החרדה במאמר קודם שלי על "חרדת הנטישה בהיבט רוחני" (קישור מצורף בסיום).

שלב ראשון בהתפתחות החרדה – אובדן הסמכות הפנימית:
לעובדה כי ההזנה שהאדם מקבל עם צאתו מהרחם הינה מותנית, יש משמעות עמוקה עוד יותר. האדם מונע באופן טבעי ממקום פנימי. מן סמכות פנימית מכוונת אותו להתנהג ולחיות באופן הנכון לו ביותר. סמכות זו מורכבת מרצונותיו, דיעותיו, נטיותיו, שאיפותיו, והעדפותיו. כל ילד יודע בדיוק מה הוא רוצה ומה נכון לו. הוא יודע, למשל, שהוא רוצה את הצעצוע הכתום, או את השוקולד. ברור לו מה הוא חושב על הגננת, או על האחות שנולדה לו. רצונות ודיעות אלה מכוונים אותו לפעולה מתאימה, כמו הבעת הרצון בשוקולד או רצון לחבק את הגננת, או להתרחק ממנה, אם היא מעוררת בו רגש שלילי.

ליכולת לחיות על פי ההנחיה הפנימית יש משמעות לא רק מבחינה פרקטית. אדם המונע מתוך הסמכות הפנימית שלו חש עוצמה פנימית, בטחון, והתלהבות. אין הכוונה כי הוא עושה תמיד את מה שהוא רוצה, ואינו עושה מה שאינו רוצה. ויתור, התחשבות, התפשרות והצורך לדחות סיפוקים הם חלק ממה שנדרש כדי לבנות חיים יציבים, ואדם הפועל אך ורק על פי רצונותיו המיידיים אינו אדם מאושר לאורך זמן. הכוח הפנימי שחש אדם המונע על ידי סמכותו הפנימית מגיע מן העובדה שהוא הבוחר את חייו. הוא הבוחר לוותר, והוא הבוחר להתעקש. הוא הבוחר להישאר, והוא הבוחר להתרחק. הוא הבוחר לפעול על פי רצונו המיידי, והוא הבוחר לדחות את סיפוק הרצון לזמן אחר. ידיעת היכולת לבחור מאפשרת תחושה של עוצמה גדולה. הביטחון שחש אדם כזה אינו מבוסס על רכוש שצבר או על קשרים בריאים עם סביבתו, אלא מגיע מידיעת יכולתו להיות המנהל של חייו.

אולם, היכולת לפעול על פי ההנחיה הפנימית הבסיסית הזו אובדת במהלך ההתפתחות. תלותו של הילד בסביבתו הפיזית והאנושית מחלישה את יכולתו לשמור על הסמכות הפנימית. מאחר והוא מוצא את עצמו בדרך כלל בסביבה שמתנה את הנתינה שלה אליו בכך שהוא יתאים את עצמו אליה, הוא נאלץ לוותר על חלקים שונים של הסמכות הפנימית ולקבל עליו הנחייה חיצונית. הנחייה זו מסבירה לו איך נכון לו לחיות, מה נכון לו לרצות, באילו דרכים נכון לו ללכת, מה לאהוב, מה לשנוא, מה טוב, מה רע, מה אמת ומה שקר. מאחר וההנחיה הפנימית שלו מתנגשת עם ההנחיה החיצונית שבה הוא תלוי, הוא מגיע למסקנה שעל מנת להמשיך לקבל את ההזנה שהוא נזקק לה מסביבתו ומקנייניו, עליו לא לשמוע עוד את הקול הפנימי ומוטב לו להכחיש את הסמכות הפנימית. אובדן הסמכות הפנימית מסמל את הויתור של האדם על עמדת הניהול של חייו. פיתוח התלות בסביבה החיצונית מביא איתו את החרדה מפני נטישה של הדמויות שהופכות להיות הסמכות, ומפני אובדן של כל דבר שנתפס כחיוני להישרדות. מרגע אובדן הסמכות הפנימית תתבסס תחושת הביטחון שלו בחייו על יכולתו לשמור על הסביבה החיצונית, על כל מרכיביה.



התקבעות החרדה – הופעת ההצמדות:
אובדן הסמכות הפנימית ואיתה הופעת החרדה מפני נטישה ואובדן של הגורמים החיצוניים הנתפסים כבעלי חשיבות קיומית עבורו, מביאה את האדם להתנהגות המנסה להבטיח את המשך קיומם. פילוסופיות המזרח השתמשו בביטוי "הצמדות" כדי לתאר את ההתנהגות הזו. האדם נצמד לסביבתו האנושית ולקנייניו החומריים והלא חומריים כדי לחוש בטוח. הוא נאחז בהם ומתקשה לשחרר אותם, מחשש שבלעדיהם קיומו יהיה בסכנה. זהו, לדוגמא, האדם הצובר רכוש ואינו עושה בו שימוש, שמתקשה להיפרד מעברו ומסרב לוותר על פריטים שכבר אין בהם צורך. זהו גם האדם המסרב לשחרר קשר שגווע, להחליף מקום עבודה או להחליף מקצוע, על אף שהוא חש משועמם, מרוקן או לא מסופק בהם.

הדחף להיצמד מדרדר את החיים לכדי פעולות מבוססות הישרדות. ההצמדות מקנה תחושת בטחון, אולם לא קיים אדם בעולם שנשמתו מסוגלת לשאת חיים שכל מטרתם היא הישרדות לשמה. נכון הדבר לדאוג להישרדות כאשר המציאות האובייקטיבית מחייבת זאת. ישנם בני אדם, קבוצות ועמים שחייבים להיאבק על הישרדותם בתנאים שחייהם אכן נמצאים בסכנה קיומית. אולם, ככל שהאנושות מתקדמת ביכולתה לכלכל את עצמה ברמה הבסיסית והסכנות הקיומיות פוחתות, כך מתפנה הנשמה מהמאבק הישרדותי ועוברת לחוש את התשוקה לעשייה של חיים משמעותיים. ככל שהאדם צריך לדאוג פחות לקיומו הפיזי, מתעורר בו הרצון לעשות משהו משמעותי בחייו. אולם בהשפעת חרדת הנטישה הבלתי פתורה האדם בעולם ממשיך להיצמד לקנייניו, לחיות כדי לשרוד, ולכן הסבל גדל. האדם חי חיים המונעים על ידי חרדה, והוא אינו מוצא בהם משמעות.

כיצד יוצרת ההצמדות את חוסר המשמעות ומשמרת את חרדת הנטישה, ואיך מסוגל הקול הפנימי לפתור אותה?

האדם נצמד לדבר קיים. זה ברור. הוא נצמד למה שהיה כאן לפניו, למה שקיבל מאחרים או למה שיצר בעצמו. ההצמדות משמעה שהוא שומר על מה שיש לו – רכוש, מעמד או קשר עם אדם שהוא רואה בו דמות החשובה לבטחונו הקיומי, הרגשי, המנטלי או הרוחני. הוא נצמד לבני זוג, למקום עבודה, למקום מגורים, לדיעות מסוימות, לתפיסות עולם שעליהן אינו רוצה לוותר, על התנהגויות שמשרתות אותו גם אם מסבכות אותו בקשיים.

אולם כאשר הוא נצמד לקיים, דבר אינו מתחדש בעולמו. אם נצפה באותו סרט שוב ושוב עד שנמצה את כל המשמעויות הגלויות והסמויות שבו, הגיוני שיתעורר בנו הרצון לעבור ולצפות בסרט אחר. אם משום מה היציאה מאולם הקולנוע קשה לנו ואנו מעדיפים להימנע ממנה, נאלץ לשקר לעצמנו ולהכחיש את העובדה כי הסרט מיצה את עצמו, או לשכנע את עצמנו בדרכים שונות כי אין לנו טעם, יכולת, או אפשרויות לעבור לצפות בסרט חדש בקולנוע אחר. האדם עשוי להיות יצירתי מאוד בהמצאתם של תירוצים שיאפשרו לו להימנע מוויתור על דבר שהסתיים, ויאפשרו לו לא לשנות את חייו. אולם המשך הצפייה באותו הסרט תעורר בנו תחושת שעמום, שתתפתח בהמשך לתחושת ריקנות.

המערכות של האדם – הפיזיות, הרגשיות, המנטליות והרוחניות, זקוקות לשינוי ולהתחדשות. אלה מחייבים זרימה, המנוגדת להצמדות. ממש כשם שנהר שזרימתו הואטה מאד או נעצרה הופך לביצה של מים מעופשים, כך גם נשמת האדם מתעפשת כאשר הזרימה שבו מואטת או נעצרת, בשל ההצמדות לקנייניו. התעפשות מי הנהר מזמינה חולי, והתעפשות נשמת האדם מורגשת כריקנות קיומית על כל נגזרותיה, ביניהם החרדה, הייאוש וחוסר המשמעות.

לא תמיד היה האדם ישות כה מפוחדת, הנצמדת לקיים ומעדיפה בטחון על פני התחדשות, גילוי, המצאה ועניין. התינוק הנולד לעולם תופס אותו באופן טבעי כמקום מעניין, והוא ישאף לנוע בו בחופשיות ולגלות אותו. זהו הביטוי הנקי ביותר של הצורך של נשמת האדם בתנועה, המצאה, תגליתנות ויצירה, תוך התחדשות בלתי פוסקת. ילדים קטנים מראים בהתנהגותם בדיוק את הנטייה הזו של הנשמה, והם סקרנים, תמימים, שמחים לכל תגלית וגילוי, יצירתיים, ומעוניינים בשינוי והתחדשות. נטייה זו של הנשמה היא המתבטאת בהנחיה הפנימית שמניעה את הילד לחקור, לרצות, לשאוף וכו'. הילד שוויתר על סמכותו הפנימית כדי להמשיך לקבל אהבה מסביבתו, איבד גם את הרצון בשינוי, בהתחדשות, בגילוי ובזרימה. האדם המשקיע את מרצו באחיזה במה שיש לו מתוך החרדה לאבד אותו, מוותר על הדחף הפנימי המולד לחקור את העולם שבו הוא חי, לחדש את חייו ולהביא את רצונותיו לידי מימוש גם במחיר של לקיחת סיכונים ושל יצירת אי ודאות. עולמו של האדם שחי ללא סמכות פנימית הוא עולם לא שמח, מודאג ומאופיין בפחד, והפחד נשמר כל עוד האדם הזה ממשיך לנהל את חייו על פי הסמכות החיצונית המנהלת אותו ומכוונת אותו להעדיף את המוכר על פני החדש ואת ההישרדות על פני המשמעות. אדם זה מונע על ידי חרדת הנטישה, וכדי להימנע ממנה הוא נאלץ לצמצם את עולמו ולהשתיק את קולו הפנימי, את ההנחיה הפנימית, המנסה להראות לו היכן יהיה לו טוב, משמעותי ומעניין, אולם לא בהכרח בטוח. האדם הזה הפך מילד המביט בעולם בעיניים תמימות ומוצא עניין בכל פינה חדשה שלא נחקרה, לבוגר שויתר על עולמו הפנימי כדי לחיות חיים שבהם לא יפסיד דבר.

איך תפתור ההקשבה לקול הפנימי את חרדת הנטישה?

הקול הפנימי, נהר החיים והתחדשות:
כדי להתגבר על חרדת הנטישה ולשחרר את זרימת הנהר הפנימי יש צורך להתגבר על הפחד לאבד את הקיים, אשר נתפס כמקור לביטחון. כל עוד ההצמדות לקיים נמשכת, הפחד נמשך משום שבעמקי ליבו האדם יודע כי הוא נצמד למשהו לא בטוח, שקיומו אינו ודאי. לכן, הדרך היחידה להתגבר על חרדת הנטישה היא לפעול בצורה הפוכה לדחף הקיומי ולהימנע מהצמדות. היכולת לקבל שינוי בלתי נשלט ושתוצאותיו אינן ידועות מראש היא הכרחית כדי להתגבר על חרדה זו, המנהלת את חיי האדם באופן שקשה לתאר. במעשה זה האדם משחרר ומוותר על ההנחיה החיצונית, המלמדת אותו לשמור על מה שיש לו ואף להגדילו, ומחליף אותה בהנחיה הפנימית, זו שאבדה לו בתחילת חייו, ואובדנה הביא להתפתחות חרדת הנטישה. ההנחיה הזו היא הקול הפנימי. קולם של הרצונות האמיתיים, של השאיפות, של ידיעה הייעוד הנסתר שהליכה אליו הופכת את החיים לבעלי משמעות.

יכולתו של הקול הפנימי לרפא את חרדת הנטישה ולפתוח את זרימת הנהר הפנימי, מבוססת על כך שהוא מאופיין בדבר מרכזי אחד – חידוש. הקול הזה שדחף את הילד לחקור כל פעם עוד פינה לא ידועה של סביבתו, ממשיך לדחוק באדם הבוגר לגלות עוד פינות כאלה בחייו. הוא מניע אותו בכל פעם לדרך חדשה מתוך הדרכים הניצבות בפניו, והוא יודע לומר לו באיזו מהדרכים ימצא לו העניין האמיתי. הקול הזה נושא איתו מידע חדש, שאינו קיים בעולמו של האדם באותו זמן, ובשם הרצון להתחדש הוא מכוון אותו ליצירת שינויים אישיים וסביבתיים. מעבר לידיעה הפשוטה של מה הוא רוצה באמת בכל רגע, הקול הזה עשוי לשאת איתו מידע בדבר פעולות הנחוצות לבנייה של משהו חדש, פתרון מבריק בקשר לבעיה מציקה, סימנים לתפקיד חדש, איתותים על קשר שנגמר, רמז להזדמנות עסקית לא שגרתית, ועוד ועוד. כדי להקשיב לו על האדם להסכים לקבל ידע שעשוי להיות מנוגד לתפיסות העולם שלו באותו זמן. המצאות רבות נוצרו מרגעים של הבזקי אינטואיציה בלתי הגיוניים. פעולות רבות משמעות בחיי אדם נעשות על סמך תחושות בטן חזקות, אשר הובילו לשינויים והתחדשות בחיי האדם ההוא. האינטואיציה מגיעה אל אדם שהסכים לקבל ברגע אחד ידע, או מידע, שלא עלה בהכרח בקנה אחד עם מה שידע עד כה, ולעיתים גם היה מנוגד להגיון המוכר. הקול הזה מנסה להשיב את האדם למקום שממנו בא, אל הילד שהיה, לפני שויתר על עצמו כמנהל של חייו.

הקול הפנימי, אם כן, הוא כמו הנהר שמביא איתו כל פעם מים חדשים, רעננים, מלאי חמצן וחיוניות. אדם שמתקשה להשתנות מפספס את ההתחדשות בחייו. אדם המסרב לקבל פתרון לבעיה טכנית שהבזיק בתודעתו משום שאינו הגיוני והוא חורג מהמוכר והמקובל, עלול לפספס חידוש טכנולוגי משמעותי. אדם המתעלם מתחושות בטן, אינטואיציות והקול הפנימי המראה לו סימנים על שינוי שכבר מתרחש, שעוצם עיניו לנוכח הזוגיות המסתיימת שלו כדי שלא לחוש את חרדת הנטישה, יפספס את השינוי החדש שמגיע לעולמו, את הקשר החדש שמתחיל להירקם, או את השיעור החשוב שהוא יכול ללמוד. אדם הנצמד לתפקידו בעבודתו לא יתפתח ועלול לחוש משועמם וחסר מיצוי בשלב מסוים. הוא עלול גם שלא לראות שינוי משמעותי מתקרב ולמצוא את עצמו ללא עבודה, לכאורה בהפתעה. אילו הסכים לחוש את השינוי המתקרב היה יכול לחוש גם את ההזדמנויות החדשות שנפתחות במקביל לסיום המתקרב, ולהחליט לבחור בהן או שלא. אדם שאינו נצמד משמעו שהוא מחובר לזרימה ולשינוי התמידי המתרחש בטבע שבו הוא חי – הטבע הזוגי, האישי, התעסוקתי, המשפחתי והקבוצתי.

האדם הנצמד מעדיף את הביטחון על פני המשמעות. אם קבלת משמעות לחיים מחייבת פעולות המעוררות את חרדת הנטישה, הוא מעדיף לוותר על המשמעות. הוא מנסה להיאבק בתחושות חוסר המשמעות בדרכים רבות ומגוונות, שהמאפיין של כולן הוא שהן מאפשרות לו להמשיך להיצמד ולא לשחרר ולאפשר למשהו חדש להתרחש. האדם הזה ימשיך לחיות את חייו כך שימנע מלחוש את החרדה המטרידה אותו מבפנים. האדם שהסכים לשחרר, מוכן להעז, קצה נפשו בהצמדות, הוא זה שיוכל למצוא משמעות לחייו ולהפטר מהחרדה.

החובה לנוע:
האם לאחר קריאת המאמר הזה אתם מרגישים בדחף לשבור את המסגרות בהן אתם חיים? לעשות שינויים נדרשים שהזנחתם? לצעוד בדרך שלכם? חלקכם בודאי שמרגיש כך. אחרים, בודאי רובכם, חשים את האמת שבדברים אולם מעדיפים להמתין. השינוי קשה. איש אינו מבטיח לכם שתמצאו משמעות בדרך, ולא ניתנת לכם תעודה המאשרת כי אם תעזבו את הקיים שתם זמנו, תמצאו קיים אחר. הרשו לי לומר לכם זאת – הדבר אינו נתון לבחירתכם. הקול הפנימי קורא לכם ללא הפסק, משום שהוא מגיע ממקור היודע את משימתכם כאן בעולם. ההנחיה הפנימית שלכם, זו המורכבת מרצונות, דיעות ושאיפות, מטרתה היא לשמור עליכם בדרך שלכם, אשר מובילה לעשייה ייחודית, שרק אתם יכולים לעשות, והיא בעלת תרומה לעולם בו אתם חיים. החוקר הפנימי שקיים בכל אחד מכם מטרתו היא לגלות עוד פינות בעולם בו אתם חיים. פינות של ידע חדש, אמנות חדשנית, גישה חדשה, וכו'. הוא זה שהביא אתכם כילדים לחקור ולגלות את העולם אליו נולדתם, והוא זה שממשיך גם היום להניע אתכם לנוע בדרכים חדשות כדי להוסיף ולגלות. הקשבה לו תביא משמעות לחייכם ותעביר אתכם מחיים של מרדף אחר בטחון, לחיים של דבקות במטרה החשובה לכם. אם נוצר בכם הרושם כי הליכה על פי קולכם הפנימי נועדה להביא לכם אושר, הרי שהדבר אינו מדויק בהכרח. האושר יבוא, אך הוא יהיה תוצאה של עשיית הדבר הנכון מבחינתכם ולא של זכייה ברכוש רב, קשר טוב, או כל מתנה אחרת שניתנת לכם כדבר חיצוני, ושהמשך קיומה תלוי בסביבה. החיים שתזכו בהם יהיו משמעותיים, משום שאתם תמלאו את ייעודכם כאן. זהו היעוד שלכם שקורא לכם וההיענות לו אינה נתונה לבחירתכם. כמובן שתוכלו לבחור לא לפעול לפיו, אולם לא תוכלו לבחור לא לשמוע אותו. ההתעלמות מקריאתו היא שהופכת את חייכם לנטולי משמעות לעיתים, לריקים, לצבועים בחרדה. יש לכם מטרה, והגשמתה מחייבת אתכם לקחת סיכון, להתגבר על החרדה שמקורה ברצונכם הטבעי לשמור על עצמכם, וללכת לכם אל הארץ אשר תראו.

מהי משימתכם? על כך במאמר שיבוא. עד אז התבוננו בחייכם. אתרו את המקומות שבהם אתם נצמדים. העריכו את ההפסד שבהצמדות. את הרווח שבשחרור ההצמדות תוכלו רק לנחש. האם תשובו להרפתקנות הטבעית שלכם, או שתמשיכו לשמור על הקיים בעולמכם, גם אם הוא אינו שם זה מכבר?

"חרדת נטישה בהיבט רוחני":
http://www.hug.co.il/magazine_read.asp?id=1054

שלכם,
אבי חברוני

0523808996
sgalgal@yahoo.com
http://www.human-spirit.co.il