סבתא סורגת ?

אני מלמדת סריגה כי אני מאמינה שלכל אחד יש את הדחף לבטא את עצמו וליצור דברים. לכל אחד יש את הזכות להיות יצירתי בדרכו שלו ולהביע את טעמו האישי.
לרשותי עומד מאגר גדול של דוגמאות סריגה מן העבר שאת חלקם ירשתי מסבתי ומהווה מאגר בלתי נדלה לרעיונות עבור העיצובים שבהם אני משתמשת לצורך עבודתי.

מה נפלא יותר מלסרוג משהו אישי בעיצובך, לעצמך, שאינו דומה לאף אחד אחר או משהו שהושקע בו הזמן והמחשבה והינו אומנות שימושית הניתנת באהבה למישהו אהוב.


קצת על ההיסטוריה של סריגת היד:
סריגת היד עתיקה ממש כמו האדם, היא החלה עוד מזמן הפרעונים המצריים, באירופה בזמן ימי הביניים סריגה בצמר הייתה אחת מן האמנויות בדיוק כמו אריגה וצורפות, ונעשתה בעיקר על ידי גברים.
חונכות באחת הגילדות (אגודות שהיו באותה תקופה למלאכות כמו : אגודת הצורפים אגודת האורגים, וכו'..) נמשכה 6 שנים ארוכות שבסופה חניך שרצה להיות חלק מן האגודה היה חייב לסרוג: שטיח צבעוני, כובע ברט, חולצה סרוגה וזוג גרביים – הכול ב13 שבועות!
במאה ה-18 כשהכותנה והפשתן נכנסו לאירופה החלה סריגה שנקראה "סריגה לבנה" – סריגה שנעשתה בחוטי כותנה ופשתן במסרגות דקיקות שיצרו סריגה בעלת חורים עדינים ממש כמו תחרה, השתמשו בסריגה זו למפות ולחלקי לבוש כמו צווארונים חפתים וסרטי קישוט.
במאה – 19 עם התפתחות המהפכה התעשייתית , איבדה ה" סריגה לבנה " את ייחודה בזמן שסריגת יד מסורתית המשיכה להתקיים כחלק מן עבודות הבית באזורים כפריים.
לתקופה קצרה אונות זו הייתה באפלה.
בשנות ה – 20 האופנה גילתה שוב את סריגת היד, קוקו שאנל עיצבה קרדיגנים ספורטיביים ואלזה סקאפרלי עיצבה סריגים שנונים ביניהם הסוודר המפורסם עם העניבה בצוואר בשחור ולבן שהיו חלק מסמלה המסחרי.
אופנת סריגת היד פרחה עד אמצע שנות ה-80 ודעכה במשך 20 שנה.
כיום ישנה התעוררות מחודשת בסריגת היד, מעצבים גילו שלמרות ההתפתחות הטקסטילית והתעשייתית עדיין האינדוודואליות והיצירתיות יכולה להתקיים רק בסריגת היד זו אומנות יצירתית שמעצבים רבים בעולם מחפשים גזרות שונות וטכניקות חדשות כדי "להמציא" מחדש את האומנות העתיקה הזו.