האם אתה באמת יודע קרוא וכתוב?

אומרים שבארץ יש יותר כותבים מקוראים. קשה להתווכח עם אמירה שכזו, כשכל אחד מאתנו מכיר בוודאי לפחות אדם אחד שכותב, שרוצה לכתוב או שיש לו רעיון לספר שאולי מתישהו יקדיש לו זמן. אנו לומדים לכתוב כבר בגיל צעיר מאוד, וממשיכים וכותבים כל החיים. רשימת קניות, תזכורות, התכתבויות, מבחנים, ברכות לארועים ועוד ועוד. במיוחד כיום, בעולם האס.אם.אסים והאי-מייל, נראה שאנו מתַקשרים עם אחרים יותר ויותר דרך הכתב ופחות בדיבור.
עודף כותבים אינו דבר רע. הבעיה מתחילה בגישה לכתיבה. בעולם בו כל אחד יודע קרוא וכתוב ובעל גישה לנייר, עט או מחשב, קל לאנשים להחשיב את עצמם כסופרים עוד לפני שפרסמו אפילו יצירה אחת. אצל משוררים הדבר עוד יותר גרוע, שכן הם ממלאים את מגירותיהם ובלוגיהם בעשרות ומאות שירים סתמיים ואפילו מקבלים עליהם תגובות טובות מקרובי משפחה וחברים או אפילו מחובבנים באינטרנט.
על פי המסורת, השתמש הבורא באותיות כדי לברוא את העולם, וכל מי שכותב יודע כי אותיות אכן בוראות. הן בוראות שירים וסיפורים, אנשים ומצבים, קולות וריחות, רגשות ותמונות ואפילו עולמות שלמים. אבל חשוב לזכור שאותיות הנן רק כלים. כלי עבודה. וכדי שלא נברא בהן צריף מט-ליפול, אלא ארמון מפואר, עלינו ללמוד להשתמש בכלים אלו ביעילות ובחכמה. טעות היא לחשוב שאפשר לכתוב טוב בלי ניסיון ולמידה.
האם ראית פעם את אחד מהפרקים הראשונים של אמריקן איידול או כוכב נולד? בפרקים אלו מראים כל מני אנשים שמגיעים לאודישנים בבטחון מלא שהם יהיו הכוכב העולה הבא וינצחו בתחרות שירה, אבל מה – הם לא יודעים לשיר. כל צליל שהם מוציאים מהפה הוא צרימה מזייפת נוראית, וכאשר השופטים אומרים להם שהם לא עוברים הלאה ולא כדאי להם לנסות ולחלום על קריירת שירה, הם נפגעים קשות ומוחים: "אבל כולם אמרו לי שאני שר יפה!" הם טוענים למרות שמעולם לא שרו מול קהל שאינו משפחתם וחבריהם.
כפי שכל אחד נולד עם היכולת לפתוח את הפה ולשיר אבל רק מעטים לומדים לשלוט במיתרי קולם ולשיר טוב, כך גם עם ציור, פיסול וכתיבה. כל אדם לומד לכתוב בכיתה א' או אפילו בגן, אבל כדי לכתוב ספר טוב צריך להיות אמן ואומן, וצריך ללמוד.
לכתוב ספרות, אינו אותו הדבר כמו לכתוב עבודה לבית הספר או ברכה ליום הולדת ואפילו לא כמו כתיבה עיתונאית. כל אלה ואחרים הם ז'אנרים שונים של כתיבה שצריך לדעת את הקונבנציות (המוסכמות) והחוקיות הפנימית שלהם. הרי לא תקריאו ברכת יום הולדת לחברכם כך (לפחות לא ברצינות): אדון נכבד. לאור העובדה שזהו יום הולדתך, ברצוני לאחל לך כל-טוב ואושר. בכבוד רב: מוישל'ה
כך, גם בתוך הספרות ישנם ז'אנרים שונים של כתיבה. יהיה קשה לכתוב ספר מתח מורט עצבים אם הוא ייכתב בצורת מונולוג פנימי נוגה ('הורד את האקדח או שאני יורה בה!' הוא אמר. מאז שנעשיתי שוטר נתקלתי במצבים כאלו כל הזמן. לבי נשבר לראות את הילדות המפוחדות עם האקדח מכוון לרקתן. במיוחד מאז שאמא מתה. היא נפטרה בבית החולים ביום סתיו ערפילי. עמדתי ליד מיטתה והחזקתי את ידה שעות ארוכות...') ויהיה קשה לכתוב רומן רומנטי מרגש ללא תיאורים טובים ('הוא בא אליה הבייתה. הם דיברו קצת ואחר כך הלכו למיטה. בבוקר הם קמו מאושרים והלכו כל אחד לעבודתו.')
לכן זכרו: להיות סופר או משורר אמיתי זה לא תחביב. זה מקצוע, זה אופי, זה חיים. וצריך להשקיע בזה הרבה.
בהצלחה!