מקרה טיפולי- חרדה דרך הטיפול בילד הפנימי

דני (שם בדוי), גבר בן 40 סבל הפרעת חרדה מתמשכת. הוא התקשה להירדם בלילות ולעיתים הקיץ באופן פתאומי מתוך שינה באמצע הלילה או לפנות בוקר. עקב כך דני סבל מעייפות כרונית והחל לפתח גם תסמינים של דיכאון: ערך עצמי ירוד, מחשבות שליליות, קושי בסיסי לתפקד בחיי היומיום. הבוס החל להעיר לו על תפקודו בעבודה ואשתו התלוננה שהוא מזניח אותה ואת הילדים ודרשה שיפנה לטיפול. כשדני הגיע אלי הוא היה חסר חיות ופסימי לחלוטין. הוא הביע בקול רם מחשבות כגון: "אני הורס לעצמי את החיים", "אין לי תקווה בחיי", "כל מה שאני עושה לא טוב" וכדומה. ביקשתי ממנו לעצום עיניים ולדמיין את הילד הפנימי שבתוכו (כלומר, תמונה של עצמו בתור ילד). הוא ראה ילד עצוב שעומד בפינה ומרכין את ראשו. הנחיתי אותו להכניס לתמונה את עצמו כמבוגר מול הילד ושאלתי אותו : "מה קורה בתמונה?" . "אני רואה את המבוגר מתקרב לילד בהיסוס ובחשש. הוא רוצה לעזור ולהתקרב אליו, אך חושש שהילד לא ירצה לקבל את עזרתו. הילד לא מרים את מבטו ונשאר במקומו". שאלתי את דני "אם הילד היה יכול לדבר מה הוא היה אומר?". "הילד היה אומר שהוא מפחד לצפות כי הוא התאכזב כל כך הרבה פעמים בעבר ולכן הוא לא רוצה להיקשר למבוגר. אבל עמוק בפנים הוא כל כך זקוק לאהבה ולתשומת לב אישית". הנחיתי את דני לדמיין שהוא מתקרב לילד שבתמונה, מתיישב לידו ואומר לו: "אני כאן בשבילך, יש לי זמן, אני הייתי שמח להכיר אותך ולעזור לך. אני מבין שאתה מפחד ומותר לך לפחד. אני מוכן להקשיב לך ולבנות איתך קשר שיתרום לשנינו". דני החל לראות את הילד מרים את מבטו אט אט ומחייך חיוך קטן. הילד התיישב ליד המבוגר והם ישבו יחד ושתקו". מהסתכלות אחורה זו הייתה נקודת התפנית בטיפול כי באותו הרגע החל להיווצר קשר הראשוני בין דני לבין הילד הפנימי בתוכו. במפגשים הבאים הקשר הלך והעמיק. בתרגילי הדימיון המודרך שדני חווה בטיפול, הוא ניהל דיאלוגים עם הילד, שאל שאלות, קיבל תשובות כנות ועמוקות ואף נגע בו, חיבק אותו ושיחק איתו. לאחר זמן מה דני היה בקשר עם הילד גם מחוץ לטיפול. לדוגמא, כאשר חווה קושי להירדם בלילות, היה שוכב במיטה ומדמיין את התמונה של הילד, שואל אותו מה הוא מרגיש, מקשיב לו ומחבק אותו. כעבור זמן מה הצליח באופן זה להירדם ביתר קלות. החרדה החלה לרדת בהדרגה עד שיוצבה כמעט לחלוטין לאחר 3 חודשי טיפול. כדי לשמר ולחזק את התוצאות דני ניסה לתרגל את ההדמיות באופו יומיומי. הנטייה הטבעית עדיין הייתה להתעלם מהילד ולהתמקד בשגרת חיי היומיום, אך כל פעם שזה קרה הגוף היה מתחיל לשדר סימנים כגון: כאבים, עייפות, חוסר שקט. דני למד להקשיב לאיתותים אילו ולהתייחס אליהם כמסרים הבאים ישירות מהילד המבקש תשומת לב. באופן זה, היה יכול לשלוט יותר בסימפטומים ולשמור על מצב נפשי מאוזן ויציב יחסית לאורך זמן. ככל שדני התמיד בתרגול, הילד היה מופיע בדימיון בהתנהגויות של השתובבות ושמחה. דני התחבר יותר לשמחה הפנימית בתוכו, חזר לשחק עם ילדיו, להינות מן החיים, לעסוק בתחביב הנגרות אותו זנח מאז ילדותו ולהיות יצירתי יותר בעבודתו.