גן וגם – הסתגלות ילדים למסגרת החינוכית - מתוך האתר לגיל הרך

כשנועה, בתי הבכורה, נולדה הרגשתי בשלה לנטוש זמנית את הקריירה המקצועית שלי ולהתמסר טוטאלית לגידולה. הטוטאליות הזו נמשכה שנה וארבעה חודשים בדיוק, שלאחריהם הודעתי לבעלי בייאוש ש''עוד דקה בבית עם הילדה הזו שלך, ואני משתגעת''. לנוכח, מצבי הנפשי המעורער ובהכירי את נועה כילדה חברותית, הרגשתי שלמה עם ההחלטה לשלוח אותה לגן פרטי.
אצתי רצתי לאסוף אינפורמציה על גנים פוטנציאליים מכל אימא או מטפלת שפגשתי בגינה וכמובן, מחברותי הטובות והמנוסות. הפור נפל על מקום יפיפה, קרוב לחוף הים. ביום הראשון, ביליתי עם נועה כשעה וחצי בגן ושתינו היינו מאושרות. אבל כבר ביום השני הודיעה לי הגננת, בטון של מפקד בצבא, שזמן ההסתגלות תם והובילה אותי אחר כבוד מחוץ לגן. ''בואי נוותר על פרידות דרמטיות וארוכות. הילדה בסדר גמור, והחרדות הן כולן שלך'', אמרה לי הגננת. ''אז מה אם היא בוכה וצורחת בזמן הפרידה, ברגע שתלכי היא תפסיק לבכות. את לא סומכת עלי?''.
הופס. השילוב של האשמה גלוייה וטון סמכותי, התלבשו היטב על תחושת חוסר האונים שלי. ''בוודאי שאני סומכת עליך'', מיהרתי לקבל את הדין, הושטתי את נועה לזרועות הגננת ויצאתי, כשהבכי היסטרי של הקטנה מלווה אותי עוד כמה שעות אחר כך.
מאז עברו שנתיים. נועה נותרה ילדה חברותית שמסתגלת בקלות, ולא ניכר שמשהו נשאר מאותם ימים ראשונים בגן. אבל אצלי, החווייה נחקקה. ועוד איך. היום קשה לי להבין איך הנחתי את האינטואציות האימהיות שלי בצד, ולא התעקשתי על כך שהסתגלות לעולם חדש, מצריכה קצת יותר ממה שהציעה לי הגננת, מנוסה ככל שתהיה.
''מה שאת מתארת נשמע די ברוטאלי'', מסכימה ירדן רונן, גננת כבר 17 שנה ואימא לארבעה ילדים. ''גם לאימהות יש צורך בהסתגלות, ורוב האנשים זקוקים לימים ספורים בלבד כדי להירגע ולהתרגל לרעיון של גן חדש. מצד שני, זה הגן שבחרת וסמכת על כך שהגננת מנוסה במצבים כאלו, ומה לעשות - לגננות שונות יש דרכי גישה שונות''.
לסמוך או לא לסמוך – זו השאלה. מהו הגבול העובר בין לסמוך על הגננת ולקבל את שיקול דעתה המקצועית, לבין בדיקה מתמדת של מי שמופקדת על האוצר היקר לנו ביותר? עד כמה להיות מעורב בגן, ומתי המעורבות הופכת להתערבות? באיזה אופן אפשר להישאר עם היד על הדופק בכל מה שנוגע לילד שלנו, מבלי לנדנד לצוות ולהפריע בעבודה השוטפת? בתקופה זו, בה הורים רבים עסוקים בבדיקת גנים לקראת שנת הלימודים הבאה, ניסינו לברר כמה סוגיות סביב מערכת היחסים הורים-גננת, במקום בו ילדינו מבלים חלק עיקרי משעות העירות שלהם, ויש לו חלק לא מבוטל בחינוכם ובעיצובם.
בכל זאת יש פה משהו
אולי בכל זאת היה משהו בדבריה של הגננת. זו היתה הפעם הראשונה שנועה ואני נפרדנו לפרק זמן כה ארוך, ואני התקשיתי לשחרר את הילדה ולהיפרד ממנה. בתקופה בה היתה איתי בבית, נואשתי לעתים משלל המשימות והטיפול השוטף בילדה עם אנרגיות אינסופיות, אבל חשתי בטוחה. ידעתי מה קורה איתה בכל שעה משעות היום. הייתי שם כשנפלה, כשילד חטף לה צעצוע בגינת המשחקים וגם כשגילתה לראשונה כמה מעניין להרוס את כל המכשירים החשמליים בבית.
''פרידות הן חלק מחיינו, וכל פרידה היא שלב מעבר התפתחותי'', מבהירה ד''ר עדה בקר, יועצת חינוכית התפתחותית לגיל הרך. ''לאורך כל החיים אנו נפרדים מאנשים, מקומות וחפצים. נפרדים ממשהו מוכר וידוע והולכים לקראת הלא נודע. היכולת שלנו להיפרד ממצב מוכר ולהסתגל למצב חדש תלויה בכלים שפיתחנו במשך השנים. כשילד הולך לגן, לא מדובר באירוע חד פעמי שעלינו לעבור בשלום, אלא בתהליך. האופן שבו נתמודד עם התהליך, יקבע אם הילד ייצא מחוזק מהניסיון, ויצביע על הדרך בה יתמודד עם פרידות ומצבים קשים אחרים בשלבים השונים של חייו''.
ד''ר בקר מציינת שהקושי להיפרד מהילד, ולהעביר אותו לידיים מטפלות אחרות, מוסבר על ידי המושג ''מושקעות אימהית ראשונית'' ((Primary Maternal Preoccupation, שטבע ד.ו. ויניקוט, פסיכיאטר בריטי נודע. החל מתקופת ההריון, מתחיל אצל האם תהליך של התכוונות מלאה לתינוק, כאשר כל רגשותיה, מחשבותיה והעשייה היומיומית שלה מכוונת כדי ללמוד את צרכיו ולהיענות להם. לדברי ויניקוט, המכוונות הזו הכרחית לבניית מערכת היחסים עם התינוק ומחייבת בניית סדר עדיפויות אישי שונה מזה שלפני הלידה.
''למושקעות הזו יש בסיס אבולוציוני מולד'', מבהירה ד''ר בקר. ''התינוק נולד חסר אונים ופגיע ודורש טיפול והשקעה, ללא כל תמורה. רגש האהבה שנוצר לתינוק הוא למעשה התיגמול היחיד. בתהליך טבעי, מאבדת המושקעות מהטוטאליות שלה אחרי ארבעה-חמישה חודשים, אבל ממשיכה להיות משמעותית לאם. אם יש לה עיסוקים והתעניינויות אחרות כמו קריירה, מתעורר קונפליקט בין הצרכים האלה לבין המשיכה המשמעותית לטפל בתינוק. בעבר, בחברות המסורתיות, לנשים שמור היה תפקיד האם ועקרת הבית, והקונפליקט לא עלה. היום, רוב הנשים אינן מסתפקות רק בטיפול בתינוק, והן זקוקות לקשר עם מבוגרים וליצירת עולם מאתגר ומסקרן משלהן''.
ההחלטה להכניס את התינוק למסגרת ולא להיות שותפים להתפתחות היומיומית, הכל כך משמעותית בשנים הראשונות לחייו, מעוררת חרדות. ''הידיעה שלא ניקח חלק במה שהילד חווה במשך היום, לקשיים ולהישגים, אינה קלה להורים'', טוענת ד''ר בקר ומביאה כדוגמה את האם שחזרה לעבודה כשהילד שלה היה בן 10 חודשים. ''יום אחד כששבה הביתה, הסתבר לה שבמשך היום התינוק צעד את צעדיו הראשונים ליד המטפלת. היא היתה אומללה מכך שלא נכחה שם וחוותה איתו את החוויה, עד שהגיעה למסקנה שהיא חייבת לעזוב את העבודה ולהישאר עם הילד בבית תקופה מסויימת''.
הכל תלוי באיכות הגן
האם מבחינה פסיכולוגית, אפשר להצביע על גיל נכון להכניס ילד לגן?
ד''ר בקר: ''אם לוקחים בחשבון רק את הצרכים של הילד, אני סבורה שנכון להכניס ילד למסגרת בין הגילאים שנתיים לשלוש, תלוי בהתפתחות האינדיבידואלית שלו. אולם, לא תמיד ניתן להתחשב רק בצרכי הילד, לאור אילוצי ההורים, ואז עולה קושי ומתעורר קונפליקט''.
האם ישנם שלבי התפתחות בהם הקליטה בגן קלה או קשה יותר לילד?
''לגבי גיל שלושה חודשים, הספרות המחקרית אינה חד משמעית. בעבר, פורסמו מחקרים שקבעו כי למעון יש השפעות קשות על ההתפתחות הרגשית של תינוק בגיל הזה. לעומת זאת, מחקרים מאוחרים יותר מצאו שהכל תלוי באיכות המעון. אם יש קשר טוב עם מטפלת או גננת, אז התינוק לא יינזק. אבל גם אם המחקרים לא הצביעו על נזקים לתינוק ברור לנו שבגיל זה אין להכניס תינוקות למעון. תינוקות זקוקים לטיפול של דמות משמעותית אחת שתוכל לתת להם את מלוא תשומת הלב והטיפול הפיזי והרגשי המתאים.
''ילד עד גיל חצי שנה בערך לא יסבול, לרוב, מקשיי פרידה. יש לו יכולת הישרדות המאפשרת לו ליצור קשרים נוספים חוץ מהקשר הבסיסי עם אימו, לכן אם יקבל טיפול חם - יהיה לו טוב. בערך בגיל שבעה-שמונה חודשים מתחילה 'חרדת זרים'. הילד נמצא בשלב בו פיתח כבר מערכת יחסים מובחנת עם הוריו, והוא מגיב בפחד וחרדה כלפי זרים וגם כלפי קרובי משפחה רחוקים יותר כמו סבא וסבתא. בתקופה זו, ילדים מגיבים קשה יותר על כניסה למעון.
''בסביבות גיל עשרה חודשים מצטרפת לכך גם 'חרדת נטישה'. בשלב זה, הילד מתחיל את התהליך של התרחקות מהאם ויצירת המובחנות שלו ממנה. בניית המובחנות מעמידה אותו במצב בו הוא רוצה להיות עצמאי, אבל כדי להשיג אותה הוא זקוק לתלות שלו באימו. זהו מצב מאוד קונפליקטואלי מבחינתו, וילדים בגיל הזה מגיבים קשה מאוד על פרידה. אפילו ילדים שהוכנסו למעון בגיל צעיר והסתגלו למקום, עלולים להגיב בקשיי פרידה בבוקר סביב תקופה זו. הקושי הזה נמשך בערך עד גיל שנתיים''.
מה נדרש מהגננת בכל אחד משלבי ההתפתחות השונים של הילד?
''הגננת נדרשת להפעיל יכולות דומות מאוד לאלו של האם. הדגש אינו צריך להיות על הישגים לימודיים, אלא על יצירת קשר רגשי טיפולי, חם, מבין וקרוב עם הילד. הגננת אמורה להקדיש תשומת לב לכל המרכיבים הקשורים לטיפול בגוף כמו אכילה, שינה והחתלה. בגיל שנתיים תתווסף יכולת הגננת לאפשר לילד עצמאות, ולהעמיד גבולות יעילים להתפתחותו. גם כשהילד עצמאי יותר, הבסיס הוא קודם כל רגשי והקשר החינוכי ייבנה על בסיס זה''.
כותרת פנימית:
שיחת טלפון יומית עם הגננת
בעיתון ''הורים וילדים'' כתבה גליה אלוני-דגן, מכתב נזעם למטפלת הירושלמית שנקטה בשיטה חינוכית ''מועילה'' של הדבקת הפה בסרט דביק לתינוקת שבכתה. בהתייחסה למערכת ההתלבטויות סביב בחירת הגן והמטפלת, כתבה אלוני-דגן: ''כמה מפחיד לחשוב שאנחנו, ההורים, יכולים לטעות כך. להפקיר את ילדינו בידיהן של מי שאינן ראויות לאמון הזה. כמה מעורר חרדה לחשוב על כך בכל פעם שאנו עומדים בפני בחירה של מטפלת, מעון או גן ילדים. כמה מייסרת ההתלבטות: איך יתנהגו אליו, אל הילד שלי? האם יחבקו אותו? האם ינשקו אותו? האם ישימו לב כשיהיה עצוב?''.
המקרה של המטפלת הירושלמית אומנם אינו שכיח, אבל מדי פעם מתפרסמות בתקשורת ידיעות על גננות מזניחות, מתעללות או ''סתם'' מתעלמות מצרכיו של הילד. כיצד יכול הורה לפתח ביטחון ותחושה שהוא סומך על הגננת, על רקע העובדה שהוא לא באמת יודע מה קורה בגן במשך היום?
ד''ר בקר: ''אין ספק שבחירת מסגרת חינוכית אינה פשוטה. צריך לעשות בדיקות משמעותיות של המקום אליו אתם שולחים את הילד שלכם. חשוב להקפיד על כך שמדובר במסגרת המצוייה תחת פיקוח משרד העבודה והרווחה או משרד החינוך. אם מדובר בגן פרטי, צריך לוודא שהוא שייך ל'ארגון הגנים הפרטים'. הורה שמכניס ילדים למעון או משפחתון שאין בהם פיקוח – צריך להיות עירני ולבדוק בשבע עיניים את מה שמתרחש בגן. בנוסף, חשוב לבוא ולבקר מספר פעמים בגן לפני ההרשמה. אם הגננת אינה מאפשרת השתתפות או צפייה של ההורה בכל הפעילויות, זה סימן לא טוב.
''אם בדקתם מספר מסגרות חינוכיות, והחלטתם לאחר שיקול דעת, צאו מנקודת הנחה של אמון שהכל יהיה בסדר. נכון שלא תמיד אנחנו יכולים לדעת הכל, אבל הכי חשוב זה להסתכל על הילד. נניח שהילד שלכם לא הסתגל מייד, אבל מסביב אתם רואים ילדים רגועים משחקים ונהנים, בידקו מה הקושי הספציפי של הילד שלכם ושתפו בכך את הגננת. אם תהיה נכונות מצידה להקשיב, לקבל ולהתמודד עם קשיי ההורה והילד - זה הטוב ביותר שהורה יכול לצפות אליו''.
אילנה (הפרטים המלאים שמורים במערכת), אימא של אביגיל, היתה מלאת חרדות כשהשאירה את בתה, לראשונה בגיל עשרה חודשים, בגן וחזרה לעבודה. לאחר תחקיר יסודי, היא בחרה בגן, עם גננת חמה ומסורה.
''בימים הראשונים של אביגיל בגן הייתי מבוהלת'', היא נזכרת. ''השארתי את הדבר הכי יקר לי בעולם במקום שאני לא נמצאת בו פיזית כדי להשגיח עליה. בכל זאת, למרות החששות, החלטתי שברגע שאני נותנת למישהו לטפל בילדה שלי, אני חייבת לסמוך עליו כדי שלא אשתגע ולא אעביר מסרים מבלבלים לילדה. ברגע שלמדתי להכיר את הגישה של הגננת, התגמשתי גם בדברים שלא הכי מצאו חן בעיני, וגיבשתי לעצמי החלטה שלא לריב על נושאים שאינם עניין של חיים או מוות''.
מאז אביגיל ביקרה בגן נוסף. האם כבר השתחררת מהחרדות והתחלת לסמוך על גננות?
''בסך הכל כן. אבל כיוון שאני זקוקה למעורבות בחיים של אביגיל בזמן שהיא לא מבלה איתי, אימצתי כמה דרכים כדי להישאר בעניינים, וגם לשדר לגננת שאני בתמונה. כל יום בשעה 13:00- בצהריים, אני מתקשרת לשאול מה נשמע – איך הילדה, מה מצב הרוח שלה, עם מי היא משחקת ובמה, אם היא אכלה ושתתה – שאלות שירגיעו אותי שמחצית מהיום עברה עליה בסדר ועכשיו היא הולכת לישון שלווה ורגועה.
''יש בקרים בהם לאביגיל קשה להיפרד ממני. בימים כאלו, אני יוצאת מנקודת הנחה שמשהו כנראה מטריד אותה. אחרי הפרידה, אני יוצאת החוצה וצופה מאחורי הגדר על מה שקורה בגן. אני בודקת אם מישהו מהצוות ניגש ולוקח אותה אחרי שעזבתי ואם יש התייחסות ישירה למצוקה שלה.
''אחת לחודשיים בערך, אני מתקשרת בערב לגננת ומחפשת אינפורמציה ספציפית על אביגיל – אם היא משתתפת במפגשים ומה יש לה להגיד בהם, אם היא יושבת לצייר ולפי מה היא בוחרת את הצבעים. לפעמים במשך היום הגננות עסוקות מכדי לענות לי על שאלות קטנות, ובערב יש יותר זמן לקבל תשובות''.
ממה לדעתך נובעת החשדנות שלך כלפי גננות?
''מתוך הניסיון הפרטי שלי כבנאדם. כיוון שאני עצמי לא מסוגלת להתעניין בכל כך הרבה ילדים בעת ובעונה אחת, נראה לי שגם לגננות זה בוודאי קשה. אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שאולי זה בדיוק יוצא על הילדה שלי, לא מתוך רוע, אלא מתוך סיטואציה טבעית.
''חוץ מזה, היתה לי התנסות לא מוצלחת עם גננת שהמציאה כל מיני סיפורים על אביגיל, כי סברה שזה מה שאני רוצה לשמוע. אני מכירה את הבת שלי, והיה לי ברור שזו לא המציאות. ניסיתי להגיע למצב שהגננת לא תייפה את המצב, אלא תשים לב למצבים בהם אביגיל לא מסתדרת, ורציתי תשובות ברורות לגבי מה היא עושה כשסיטואציות כאלו קורות. פשוט נתתי לה משימה, דרשתי לקבל תשובות ועימתתי את הדברים שאמרה מול מה שסיפרה לי אביגיל. הסברתי לה שאני רוצה להכיר את הילדה שלי כפי שהיא, ולדעת מה באמת עובר עליה מטוב ועד רע''.
דברים שרואים מכאן
מנקודת המבט של הגננת הדברים נראים מעט שונים. ''הימים הראשונים של תחילת השנה בגן, לא קלים גם לגננת'', מדגישה ירדן רונן. ''אני מייד מרגישה מי ההורים החרדתיים ומי עושי הבעיות הכרוניים. גם אנשים שבדרך כלל סומכים על הזולת, לפעמים לא יתנו אמון בגננת בשל החרדות לצאצא הפרטי שלהם, בעיקר כשמדובר בהתנסות ראשונה בגן.
''הנורא מכל הוא, שהחרדות האלו עוברות אל הילדים. רוצים לא רוצים, מדברים על זה ליד הילדים או לא – הילדים קולטים את התחושות שלנו. הורה חרד ולא סומך שמשאיר את הילד שלו בגן עם התחושות האלה, מבטיח לו קליטה קשה בגן, שלא לומר שהוא יכול לפתח בילד אישיות חשדנית ולא סומכת. הגן צריך להיות מקום בטוח ותחליף לבית ולכן, חשוב שהילד ישהה בו בתחושת ביטחון''.
רונן יכולה להבין את התהליך שהורים צריכים לעבור עד שהם חשים בטוחים לסמוך על הגננת. ''אבל אני בהחלט מאמינה שאפשר לייצר את תחושת 'הלסמוך'. ''לאחר הבירור הראשוני, צריך לקחת שיפוט עצמי – לבוא, להתרשם מאישיות הגננת ובעיקר, לראות אותה בעבודה עם ילדים ואיך היא מתייחסת אליהם. בעיני, הפרמטר כבד המשקל ביותר הוא החום האנושי של הגננת. אחרי שבררנו שהגננת חמה ואנושית ויוצרת קשר טוב עם הילדים, אם היא גם אינטליגנטית ובעלת ידע, והגן גם עשיר בציוד -הרי שמצאנו את הגננת והגן האולטימטיביים''.
''צריך לזכור כי הגננת אינה יכולה להתאים לדרישות של כולם. אם תעמדי מחוץ לגן ותשאלי הורים שיוצאים ממנו מה הם חושבים על הגן והגננת, הורה אחד יאמר שהגן הוא נפלא אבל הציוד מיושן. הורה אחר לידו יגיד: 'מה אתה מדבר, זה החלק הטוב בגן, אבל הגננת קרה ולא נחמדה'. אין מה לעשות, לשני יהודים יש שלושה דעות''.
מה את כגננת עושה כדי להקל על ההורים?
''באופן כללי, חשובה ההרגעה הראשונית על ידי הכנה של הילד לגן. אפשר לטייל איתו לשם, גם מבלי להיכנס פנימה, כדי שיכיר את סביבת הגן וחזותו. רצוי לאזכר את שמה של הגננת ולהכיר אותה עוד לפני תחילת הלימודים, כדי ליצור כמיהה אצל הילד להגיע לגן. כדאי גם להקריא לילד ספרים שעוסקים בנושא''.
''מבחינתי כגננת, כבר בתחילת השנה, אני מספרת להורים את ה'אני מאמין' שלי בנושא שיתוף הורים בגן. אני פותחת אופציה להתקשר אלי ולהתעניין. עם זאת, אני מצפה שזה לא יהיה ברמה יומיומית ושהורים יסמכו עלי שאדווח לבד, לא רק כשיש מצוקות, אלא גם בשוטף. אני מאוד משתדלת למצוא את המילה הקטנה לכל הורה, אם כי כשתופסים אותי בשעה שכל ההורים מגיעים, קשה לי להתפנות אינדיבידואלית ובאריכות לכל הורה. להורים מאוד מודאגים, אני ממליצה על מחברת קשר בתוך התיק, בה אני מתכתבת איתם ועונה על שאלות קונקרטיות או מדווחת על נושא כלשהו ברמה יומיומית''.
אחת הדרכים להפחית חרדות, היא לדעת יותר על מה שעובר על הצאצא שלנו במשך היום. מה ניתן לצפות שהגננת תדווח לנו ביום יום?
''התשובה נחלקת לפי הקטגוריות הגילאיות. בגיל שנתיים חשוב לדווח להורים מה הילד אכל וכמה, כי יש לגננת מחוייבות לבריאות הפיזית של הילד. מן ההגינות, שהגננת תרבה לדווח על הגחמות של הילד ועל מה שקרה איתו במשך היום, כי הילד נמצא איתה זמן רב וההורים מפסידים חלק גדול מהחוויות שעובר ילדם. בגילאים גדולים יותר, 4-5, המצב שונה. הילדים כבר עצמאיים פיזית ויש חובת דיווח בעיקר במקרים קיצוניים כשהילד נופל או נפגע''.
האם הורים שמפגינים יותר התעניינות בילד ושואלים יותר שאלות, מביאים בעקיפין לכך שהגננת תשים לב יותר לילד שלהם במשך היום?
''אני לא מאמינה שזה מה שגורם לגננת להיות יותר עירנית לילד. לפעמים הרוטינה המציקנית הזו, עשוייה להביא לדיווח לא מהימן על הילד, כי הגננת תרגיש מחוייבות לספר להורה בכל יום משהו חדש''.
מה השאלות הכי נפוצות של הורים?
''אכל או לא אכל: זו השאלה הכי נפוצה. הורים מאוד מודאגים בנושא האוכל, שלא לצורך לדעתי, כי הילדים אוכלים בדרך כלל טוב מאוד בגן. הורים גם שואלים עם מי הילד משחק ואם הוא משתתף בפעילות השוטפת של הגן. אחר כך נפוצות שאלות ספציפיות לילד''.

איך היית מגדירה את זכויות וחובות ההורים בגן?
''זכותם של הורים לדעת מה קורה בגן, באשר לילד שלהם ובכלל. יש להם זכות לנהל דיאלוג עם הגננת שכולל שאלות וקבלת אינפורמציה על הילד ותוכנית הלימודים, ולהביע דעה. עם זאת, חובתו של הורה לזכור שהגננת לא חייבת לקבל את דעתו. כל דיאלוג צריך להיות מתואם בזמנים ומתוך כבוד הדדי, באופן דיבור מתורבת. אז מה אם אתם חושבים שהגננת עשתה משהו לא בסדר. לבוא ב07:00- בבוקר ולהטיח בגננת האשמות, ולהשאיר אותה יום שלם עם הכעס, זה עוול לה ולכל הילדים''.
את בעצם אומרת, שיש גם צד שני לעניין – הגננת.
''בוודאי. גננת צריכה לקבל מרחב לעבודה ותחושה שסומכים עליה. אם כל ההורים חושדים בה כל הזמן, זה מוציא את הצד המתגונן, המתנצל והמנסה לרצות שלה. אני מאמינה בדיאלוג בין הורים לגננת, שבא ממקום של לברר דברים ולא ממקום של מתקפה. לא תמיד ההורים מבינים מה הגננת חשה ולמה עשתה פעולה מסויימת, ותוך כדי שיחה תרבותית ניתן להבין את הרציונל ולפתור את הבעייה. אני, כמובן, לא שוללת את זכות הביקורת, אבל חשוב לעשותה בדרכי נועם ולא באופן של הטחת האשמות''.
ד''ר עדה בקר מציעה כמה דרכים לקליטה קלה ונכונה של הילד בגן:
* בחירת גן – חשוב לעשות בדיקה יסודית של מספר גנים, להשתתף בפעילות ולצפות בה, לראות אם הסביבה נראית בטוחה ואם המקום מצוייד היטב. מעל לכל, חשוב להתרשם מהגננת ולהרגיש שניתן לתת בה אמון.
* הכנה מוקדמת להורים ולילד – הורים צריכים לדעת שהתקופה הראשונה בגן תדרוש מהם זמן נוסף וגמישות מבחינת העבודה, ועליהם להיות פנויים רגשית ופיזית. ההורה צריך להיות מוכן לתהליך הדרגתי שאין טעם להאיץ אותו, על כן חשוב לנצל את הזמן שההורה שוהה במעון כדי להתמקד בילד ולהכיר את הגן.
* טקס פרידה - פעילות מוכרת החוזרת על עצמה, משדרת לילד תחושת יציבות וביטחון. הטקס צריך להיות מאוד קצר: לבוא, להיכנס, לתת נשיקה, להגיד שלום ולצאת.
* ביטחון ביכולת של הילד להסתדר - חשוב שההורה יאמר לעצמו – ''זה קשה, אבל אני בטוח שהילד יתרגל''. ילדים משקפים את רגשות החרדה של הוריהם, לכן ברגע שאנחנו נרגע - גם הילד יהיה רגוע.
* חיזוק הילד על ההתמודדות - אפילו אם הילד מקבל את ההורה בסוף היום בבכי, חשוב להחמיא לו על כך שהצליח להישאר לבד כל היום. לפעמים, בכי כזה בפגישה המחודשת עם ההורה משמעותו: 'תדעו לכם שהיה לי קשה אבל התמודדתי, ועכשיו אני יכול לחזור להיות קצת תינוק''.
* התעניינו רק באספקטים החיוביים שיש במעון – שאלו את הילד במה הוא שיחק ומה עשה ולא שאלות שליליות כמו: האם הרביצו לך היום?
* אל תכעסו על הילד בשל הצורך שלו בקירבה אלינו - יש ילדים שנדבקים פיזית להורה אחרי הגן והדבר מעורר קושי. חשוב שתבינו שזו הדרך של הילד למלא את המצברים הרגשיים שהתרוקנו במשך היום.
*אל תערכו שינויים נוספים בחיי הילד בתקופת ההסתגלות לגן (עד כמה שניתן) כמו גמילה מחיתולים ומעבר דירה.
*בפגישה המחודשת בסוף היום – אל תבטיחו לילד ממתקים, צעצועים או כל שוחד חומרי. לבנייה הטובה של מערכת היחסים ביניכם הפרס הגדול ביותר הוא שחזרתם לקחת אותו.
* כדאי שאותו אדם או מספר מצומצם של אנשים יביאו ויחזירו את הילד. ילדים נכנסים לחרדה כשהם לא יודעים מי יבוא לקחת אותם.
* ילדים גדולים יותר – לא להחזיק על הידיים ולחבק חזק בעת הפרידה, המעבירים לילד מסר שההורה מתקשה להשאיר אותו.
*בואו לקחת את הילד בזמן.