קודם ניקח את מנהטן

אז אני נאלץ לכתוב קצת על ליאונרד כהן.
ואתם נאלצים להעמיד פנים שאני לא מלאה אתכם בכל השטויות הרגילות - שהוא מדהים, שהוא משורר בחסד, שהוא אדם אמיתי ונגיש ומרגש, טרובדור כמעט יחיד במינו בעולם אותו הציניות מאיימת לבלוע בכל רגע.
אז אני אשתדל לעשות את זה קצר, באמת.
אני רק אגיד שחמישים אלף איש הריעו בקול מחריש אוזניים כשהוא סיפר על תרומת רווחים מההופעה לאימהות ישראליות ופלסטיניות ששכלו את יקיריהן בסכסוך המייאש שלנו.
בעצם, אני גם אגיד שספק אם ראיתי הרבה דברים מרשימים כמו המחזה המדהים של איצטדיון שלם מכוסה במרבד של סטיקלייטים ירוקים זוהרים.
ואולי אני גם אגיד ששרון רובינסון חייכה כמעט ללא הפסקה, והאחיות ווב נראו באמת כפי שליאונרד כהן תיאר אותן - sublime.
וטוב, לעזאזל עם זה. אני אגיד גם שנאמרו כל הדברים הנכונים, ונשמעו כל השירים הנכונים, והקהל הריע בכל המקומות הנכונים, וכל זאת למרות ההתלהבות הישראלית הילדותית והמשעשעת משהו כל פעם שכהן אמר משהו שרמז על מוצאו היהודי, כמו קרקור תפילה בעברית שבקושי היה אפשר להבין מרוב מבטא קנדי עמוק.
אני אגיד שבאחד מבין ההדרנים המרובים שהוא נתן (והוא נתן באמת, לפחות שישה שבעה הדרנים, אם לא יותר), היה השיר First we take Manhattan. גם אלו מבין הקהל שנחשפו לראשונה למילים המצמררות של השיר הזה, גם כבר הצטרפו בפזמון השני וצעקו את השורה Then we take Berlin! מנופפים בסטיקלייטים הירוקים לפי הקצב, במעין אורגניזם ירוק זוהר ענקי, כחומר בידיו של החלילן על הבמה.

הקרב הגדול הוא תמיד בפנים.
קשה ככל שנתאמץ, לעולם לא נוכל לעמוד בפני התקפה מבחוץ, אם לא נדע לשמור על עצמנו שלמים מבפנים. הקרב הגדול הוא לא לאבד את היסודות שעליהם אנחנו נשענים, כבני אדם, ולא לתת לבניין לקרוס מהשורשים.
קודם נתקן את עצמנו במנהטן. אחר כך גם ברלין תהיה משחק ילדים.
כמו שליאונרד כהן אמר מעל במת האיצטדיון, לא מדובר פה על פוליטיקה. לא מדובר פה על מי צודק ומי טועה, מי מנצח ומי מפסיד. לעזאזל, לא מדובר פה אפילו על שלום.
מדובר פה על התגובה הבסיסית ביותר לסבל אנושי.
המוזיקה של ליאונרד כהן היא צנועה, ממש כמו האדם עצמו. ליאונרד כהן לא יביא את השלום. הוא לא יתניע שום תהליך מדיני. הוא לא ילקק לנו את הדם הקרוש מהפצעים ולא יוציא אותנו מהבוץ שלנו. את זה אנחנו נעשה, או שלא נעשה ונישאר תקועים בו לעד.
אבל המוזיקה שלו עושה דבר שגם המוכשר בפוליטיקאים לעולם לא יצליח לעשות, והוא לגעת בכל כך הרבה אנשים בו זמנית. לחבק חמישים אלף איש באיצטדיון רמת גן ולהזכיר להם שוב, למקרה ששכחו, שכולנו אנושיים בדיוק באותה מידה שווה. כולנו כואבים, כולנו סובלים, כולנו ישנים ומתעוררים, כולנו אוכלים ושותים, וכפי שחנוך לוין היה נהנה להזכיר לנו בגיחוך קל, כולנו מחרבנים ומשתינים. כולנו מתים, בסופו של יום.
ועל זה אני חייב לו תודה.

תודה גם על כך שבגיל 75 הוא עמד על הבמה במשך הופעה שלמה של שלוש וחצי שעות, ונתן את כל כולו.
תודה על כך שעלה עם השיר הראשון בדיוק ברבע לשמונה, על השעון, כפי שהיה כתוב בכרטיס, מלמד בהנהון וקריצה את הקהל הישראלי לקח שמישהו כבר מזמן היה צריך ללמד אותו.
ותודה על כך שהראה שוב שהוא משלנו. וכשאני אומר משלנו, אני לא מתכוון ליהודים, אני מתכוון לבני אדם.


And I thank you for those items that you sent me
The monkey and the plywood violin
I practiced every night, now I'm ready
First we take Manhattan, then we take Berlin