אומנויות לחימה-היסטוריה והגדרה

אומנויות הלחימה - ההגדרה הכללית.



בכל זמן ובכל מקום שבו חיו בני האדם היה צורך בשיטת הישרדות אשר תאפשר לאדם להגן על עצמו ועל בני עמו נגד אויבים חיצונים: בני אדם אחרים או חיות. עוד בימים ההם התחילו בני האדם לייסד שיטות שונות של הישרדות. מטרה עקרית של כולם היתה זהה אבל הדרך שבו נוצרו שיטות היתה שונה.



בני האדם שגרו במקומות גבוהים ייסדו שיטות עם דגש על עבודת רגליים, קפיצות והטעיות שונות. אחרים שחיו במקומות נמוכים הצטיינו בעבודת ידיים, תפיסות והטלות. רובם הסתכלו על צורת התנהגותן של חיות שונות, שיטות הישרדותן וחייהם. שיטות שהתפתחו על בסיס התנהגותן של חיות הן ברובן נוסדו בסין העתיקה.



אומנויות הלחימה - היסטוריה.



היסטוריה של אומנויות הלחימה קשורה בעיקר לאדם בשם – בודידהארמה(או ביפנית-דאמו). בודידהארמה היה נזיר בודהיסטי שהגיה לסין העתיקה מהודו במטרה להפיץ את הדת הבודהיסטי בין בני העם הסיני. כאשר הגיע לסין התבודד בודידהארמה במנזר בודהיסטי קטן בדרום המדינה למשך 7 שנים. כל השנים האלו ישב בודידהארמה מול הקיר ללא תזוזה וללא דיבורים עם הנזירים של המנזר. בכל התקופה הזאת השתמש בודידהארמה בתרגילים מוזרים כדי לשמור על תפקוד הגוף. נזירים אחרים שראו את מעשיו התחילו לעקוב אחריו ולעשות את אותם התרגילים. בתום 7 שנים כאשר סיים בודידהארמה את המדיטציה ממושכת זאת, פנו אליו הנזירים ובקשו שילמד אותם את השיטה. (בתקופה זאת בסין היו הרבה שודדים, הם היו תוקפים את הנזירים ומנזרים, שדדו אותם, ללא כל תגובה נגדית. נזירים היו חלשים, ללא כל ניסיון צבאי וזה הפך אותם למטרה קלה. ) בודידהארמה הסכים והתחיל באימונים. מכיוון שנזירים היו חלשים פיזית ייסד בודידהארמה שיטה קלה יותר מזאת שהשתמש בה, הוא ביסס אותה על תנועות של חמש חיות: נמר, דרקון, דוב, חסידה ונחש. כל התנועות האלו הוא אסף בתרגיל בן 108 תנועות ולימד את הנזירים.

לאחר מותו של בודידהארמה המשיכו נזירים לפתח את האומנות שקיבלו ממנו, שיפרו והוסיפו דברים אחרים. מכיוון שאסור לנזיר בודהיסטי להשתמש בכלי הנשק נאלצו הנזירים לפתח שיטות לחימה עם דברים שונים שהיו בשימושם: מקל, חגורה, קערה, מקלות אכילה וכו'. במשך הזמן הפכו נזירים להיות מסוכנים לשודדים ונחשבו ללוחמים הטובים ביותר, מנזרים הפכו למרכזי אומנויות הלחימה, מקלט למתנגדי השלטון ולמרכז הלחימה בו. לא פעם ניצחו נזירים את הצבאו של קיסר, לא פעם שרפו את המנזרים, אבל היה כבר בלתי אפשרי לעצור את התפתחות של אומנויות הלחימה.



אומנויות הלחימה סיניות השתמשו כמקור להקמת שיטות אחרות במדינות שונות, אבל במקביל התפתחו שיטות שאינן קשורות אליהם, גם במזרח וגם במערב.



במערב ללא כל קשר לסין או למדינות מזרח אחרות התפתחו שיטות דומות ואולי מקבילות לשיטות הסיניות. ביוון התפתחו שיטות אגרוף והאבקות ידוע בשם "פנקראטיון", ומאוחר יותר המשיכו שיטות האלו להתפתח ברומא. כולנו שמענו על קרבות הגלדיאטורים, קרבות אכזריים ומסוכנים, קרבות ששימשו מאוחר יותר לפיתוח של שיטות אחרות.



דבר היחיד שהיה שונה בין מזרח למערב היה בסיס הפילוסופי של אותם השיטות.



שיטות שהתפתחו במזרח התבססו בעיקר על הפילוסופיה הבודהיסטית, פילוסופיה של רגיעה ושלמות פיזית ורוחנית. בודהיסטים האמינו שמטרה של כל אדם היא להגיע ל"נירוואנה", מצב שבו אתה שולט על עצמך ועל סביבתך, מצב שבו מתגלים הסודות של העולם. על פי הדת הבודהיסטי אסור לאדם להרוג כל דבר חי. אבל בגלל שלפעמים היה צורך בהריגה, כדי להישאר חי , חל שינוי בעמדה הפילוסופית זאת. בעיקר ביפן ולאחר מכן גם בסין ומדינות מזרח אחרות, ללא כל קשר ישיר של אחד עם השני, נוצר תקנון או במילים אחרות "חוק ההתנהגות של הלוחם" המוכר כ"בושי-דו" - דרך הלוחם.

בתקנון זה, המיועד לאנשי האצולה, נאמר לראשונה שמוות בקרב היא מוות קדושה, שלוחם אמיתי לא צריך לפחד מהמוות והפך הוא, צריך לחפש מוות, כי נפשו של יריב מחזקת לאחר מתו. תיאוריה זו היתה מאוד נפוצה בשורות אצולה יפנית - הסמוראים. אחד הלוחמים הגדולים בהיסטוריה של אומנויות הלחימה -מייאמוטו מוסאשי השתתף בכ- 60 קרבות וניצח בכולם. הוא האמין שדרכו של הסמוראי הוא לחפש את המוות ורק אז אפשר לנצח בקרב.



באומנויות לחימה אשר התפתחו במערב באותה התקופה לא היתה פילוסופיה דומה לפילוסופית ה"בושי-דו".

במערב הדגש העיקרי היה על כוח חיצוני, מראה חיצוני, התנהגות ספורטיבית-תחרותית. לוחמים טובים בדרך כלל לא השתתפו במלחמות אלה אך ורק בקרבות ראווה, ואפילו שתוצאות של קרבות אלו היו בדרך כלל מוות של אחד הלוחמים, אלו היו קרבות ראווה בלבד מבלי שום בסיס פילוסופי-רוחני. קרבות אלו היו דומים יותר לקרבות רחוב רגילים מאשר לאומנות לחימה.

אם השנים אומנויות הלחימה המערביות התפתחו לכיוון ספורטיבי-תחרותי וכתוצאה מכך נכנסו למשחקים האולימפיים.

אומנויות הלחימה המזרחיות להפך, ניסו לשמור כמה שיותר על מסורת, שורשים ופילוסופיה. אנשי מערב אשר הגיעו למזרח הרחוק במטרה ללמוד שם אומנויות הלחימה נתקלו בקשיים: מורים שלימדו אומנויות הלחימה לא רצו ללמדם ולקבלם כתלמידים. הם התנגדו להפצת אומנויות לחימה במערב.

לאחר מלחמת העולם השניה, כאשר יפן הפסידה במלחמה חל איסור על התארגנויות הצבאיות ולאומנויות הלחימה שהיו קשורים אליהם. פילוסופיית ה"בושי-דו" שהנהיגה את העם היפני היתה גם כן אסורה. בזמן הזה היתה קבוצה של מורים ומדריכים אשר הציבו לעצמם מטרה להחזיר את העם היפני לשורשיו, מכיוון שהפסד במלחמה גרם ל"דיכאון" לאומי ולהידרדרות של העם. אנשים אלו החלו בפיתוח אומנויות לחימה חדשות, אומנויות שיוכלו לעניין את הרוב, לתת תמיכה פילוסופית ופיזית לעם העבוד. כך נולדו ג'ודו, אייקידו ורבים אחרים. אומנויות אלו הפכו בזמן קצר לעממיות ולאחר מכן לעממיות-בינלאומיות.

יחד עם זאת נשארו מעט מורים שהחליטו לשמור על המסורת, על השורשים ועל ה"בושי-דו". מורים אלו המשיכו ללמד בדרך העתיקה והמסורתית את אומנות הלחימה האמיתית, המבוססת על פילוסופיית ה"ניצחון במכה אחד", תלמידיהם לעולם לא השתתפו באליפויות, הידע שלהם הועבר מאב לבן ונשמר במשפחה.

דר' דוד דרפק
חגורה שחורה דאן 6
בג'יו-ג'יטסו