שאלה של חינוך

האחריות המוטלת עלינו כהורים היא לצייד את ילדינו, בכל הכלים שיעזרו להם לראות את הדרך שלהם, ולאו דווקא את הדרך שלנו. היה וברבות הימים, יבחרו הם לאמץ אי אלו התנהלויות בחייהם והזהות לשלנו, יהיה זה מתוך בחירה וראייה את הטוב, הראוי והנכון עבורם ולא מכיוון 'שחינכנו' אותם לכך.

להיות בנוכחות המורה דרך לילדך, תהייה זו שונה לחלוטין מהדרך בה תנקוט בגישה של נוכחות הנוכחת 'כמחנכת' שמצפה מילדיה להיות כפופים לה ולקבל את מרותה ורואה הוא את ילדיה כמי שחייבים למלא אחר כל ציפיותיה הנוגעות בשאלת החינוך שלהם.

הייה מורה דרך לילדך:
מורה דרך מתאפיין בשלוש נוכחויות.
* מודל של אהבה.
* ידיעת הדרך.
* הארת הדרך.
ילדינו תופשים אותנו כמהווים עבורם אוטוריטות שתפקידן להראות להם את דרכם ( לא את דרכנו!!! ) על מנת שיצליחו לממש את הגשמתם העצמית.
נוכחות האוהבת אל מולם והחסרה כל ביקורת,כעס ושפיטה, תעצים את אהבתם והערכתם את עצמם ותחזק את דימויים העצמי, אשר יעצים את ביטחונם העצמי, הנחוץ להם על מנת שיצליחו להגשים את עצמם ואת חלומותיהם ושאיפותיהם ובשום פנים ואופן לא את ציפיותינו מהם.

נוכחות של הורה המבקשת להורות את דרך האהבה, השמחה, האמת, האומץ, הצחוק, החום, המגע, הליטוף, החיבוק, הרכות, הרגישות, התום, האינטימיות, הקבלה, החופש, הביטחון, הסבלנות והסובלנות, העידוד, ההקשבה, השקט והשלווה, הרוגע והבריאות, הסדר והניקיון, היגיינה אישית, עזרה הדדית, הגמישות והקלילות, דאגה, אחריות אישית, הפשרנות, הליחה והחמלה, הצניעות והענווה, הפתיחות, הנתינה, ההתמדה, הידע וההשכלה, ואת דרך ונתיבי הדרך להגשמה עצמית... ועוד...,
מוטב שנוכחות של הורה זה, תהייה היא חווה את עצמה באופן הזה על מנת שיוכלו ילדיה ויהיה זה אף ורק טבעי ביותר שילדיה יביטו בה כמודל חיקוי ולהפנים את נוכחותה באישיותם. זהו אחד מן הכלים החשובים והדרושים לילדיכם- היו להם מודל לכל מה שמבקשים אתם ומייחלים להם וחידלו מלנאום להם את נאומיכם. הגיעה העת לעשות ופחות לדבר.תחילה היו אתם ההורים מה שאתם מצפים מהילדים שלכם להיות.

לא תוכלו כהורים להראות לילדיכם את דרכם, אם אוחזים אתם עדיין 'בפנסים' שאינם 'דולקים' - ביקורת, שפיטה, כעסים, אלימות מילולית, אלימות פיזית, צעקות וצרחות, שליטה, מוניפולציות, נאומים ומילים שאין יכולים אתם לייצג אותם ולעמוד מאחוריהם... ועוד.... אלו כולם 'פנסים חשוכים. הם אינם יכולים להאיר את הדרך, כי הם עצמם הדרך החשוכה, שבה גם אתם וגם ילדיכם תלכו בה לאיבוד.

למשל: אם אני הורה המבקש להראות דרך לילדי או ילדתי, שבדרך האלימות אין פותרים קונפליקטים בינם לבין אחיהם האחרים, ובינם לבין זולתם, ואני כהורה באם נקטתי בגישה המחנכת והמטיפה לגישה הבאה: " הכה את ילדך על מנת שילמד שאין פותרים קונפליקטים בדרך של אלימות ". אבסורד !!! לא ?!
האם ניתן לפתור את בעיית האלימות בדרך של אלימות ?

לעומת זאת, נוכחות הורית הבאה ממקום של אהבה והארת דרכם של ילדיה, נמצאת היא מחוברת לסמכותה ההורית אשר קבעה את אחד מן הכללים בתא המשפחתי שילדיה גדלים בו והאומר : "ייהרג ולא יעבור, ואין לפתור כל קושי באמצעות אלימות פיזית " ילד או ילדה אשר הפרו כלל זה יישללו מהם כל זכויותיהם אשר ניתנות להם מידי הוריהם.

שלילת כל זכויות הילד באופן מיידי יש עליה להיות מלווה בנוכחות אוהבת, המעבירה מסר של הארת דרך לילד והאומרת בערך כך: " אנו אוהבים אותך ויחד עם זאת הפרת כלל חשוב ביותר שקבענו אנו ההורים מכוח הסמכות שלנו, ועל כן נשללות ממך כל זכויותיך עד להודעה חדשה " . בדרך זו לומד הילד את אחד מחוקי הקיום של בן אנוש החי בעולם וביקום שאחד החוקים שלו הוא: 'סיבה ותוצאה' . 'סובב ומסובב'. שלילת זכויותיך אינה צעד שמהותו עונש,( נוכחות אוהבת אינה מענישה ,תפקידה להראות דרך) אלא תוצאה של הסיבה שאותה אתה בחרת ילדי היקר להפר את הכלל שנקבע. וכך הילד מפנים מהי מהותה של נשיאת אחריות בלעדית לבחירות שעשה ועוד יעשה בחייו ולא ישליך ויגלה אותם - לא לאלוהים, לא לגורל, לא למזל, לא להוריו, לא לחברה ולא לגורמי ממשל כאלו ואחרים.

ללמד את ילדינו עוד בילדותם המוקדמת ביותר, שהם התוצאה של עצמם. בחירותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם הגבוהות, הנעלות והאצילות שיעשו בחייהם יניבו מציאות שתוצאותיה חיוביות ומשמחות.

עוד אחזור ואדבר בעניין העונש, ועד אז השתדלו מאוד שלא להפוך את ביתכם לבית משפט, אין אתם שופטים ובוודאי אין ילדכם אשמים, במקרה הטוב הם אחראים בלבד ועליכם ההורים מוטל התפקיד ללמדם מהי אחריות אישית.

זכרו: אחריות זו אינה אשמה. ודרך הלמידה לאחריות אינה עוברת בנתיב הענישה