ללמוד לראות - על פענוח ואבחון ציורים

נשמע כה פשוט,אך ההתבוננות מאד מורכבת, ודורשת אחריות רבה. אדם המתבונן בציור, נוטה להשליך פרשנויות רבות מהעולם הפנימי שלו, ונוטה להתייחס עלפי רב לתוכן הציור, לסיפור, ופחות לסגנון. לדוגמא, המתבונן יכול לראות ציור עם שמש ושמיים כחולים, ועל פניו יראה שהמצייר שמח. אך לפעמים התבוננות נוספת על הקומפוזיציה תגלה שהקווים מקוטעים, הציור דל, ריק, וניתן יהיה להבין שאולי המצייר חסר ביטחון, בודד, ולאו דווקא שמח (כמובן צריך עוד ציורים ונתונים לאבחון).

אלמנטים נוספים כדי להבין ולפענח ציורים, ועליהם אתייחס בהמשך המאמר, הוא ההתבוננות על תהליך של מספר ציורים של אותו אדם, וכן נחוץ וחשוב גם לבדוק מה המצייר עצמו רואה ואומר על הציור.

במידה והיצירה נעשתה מול המטפל, ניתן להתבונן לאופן שבה התנהג יוצר היצירה, אם נעשתה בהיסוס,חשש ומחיקות רבות, או בהתלהבות וביטחון. ניתן להתבונן היכן המצייר נתקע (באיזה חלק של הדף,באיזה חלק של האובייקט) והיכן מצייר בזרימה חופשית. כמו כן ניתן ללמוד מהיחס בין גודל האובייקט המצויר לבין הרקע, כמשקף את היחס של ה"אני" עם הסביבה. אם האובייקט מרכזי או צדדי, אם יש הרבה אובייקטים,אם הצבעים מונוטוניים, או בעלי גוונים רבים, אם הצבעים עזים או מנוגדים. אינפורמציה זו מאפשרת לגלות הרבה על מצבו הרגשי של המצייר. למשל, סערת רגשות אם הצבעים עזים או מנוגדים, או להבדיל, מחיקת רגשות, ושמוש בצבעים מונוטוניים (גם פה, צריך עוד נתונים וציורים כדי לקבוע).

אלמנט נוסף שחשוב עבורי בהתבוננות ואבחון ציורים, היא ההתבוננות ברצף של ציורים. חשוב מאד, כדי להבין את מורכבותו של נפש המצייר לראות כמה ציורים (או שנעשו ברצף אחד אחרי השני באותו מפגש,או במהלך זמן), ולהתייחס לסדר העבודות. למשל בהתבוננות על ציור חופשי, מופשט, יהיה חשוב לדעת מה סגנונו הקודם של המצייר; אם צייר באופן נטורליסטי ומדויק לפני כן, ניתן יהיה ללמוד שחל במצייר שינוי, ונראה שנפתחו לו חסימות, ויש לו פחות צורך בשליטה. יתכן גם שהסגנון יהיה אותו סגנון מופשט וחופשי לאורך כל הדרך, אך בציור הנוכחי נולד צבע שלא היה, שאף הוא מסמל שינוי. ההתחדשות והשינוי בציור מאד חשובים להבנת התהליכים והשינויים בנפש המצייר. גם מי שצייר חופשי ומופשט והחל לצייר באופן נטורליסטי ומדויק יותר, עבר שינוי חשוב. אולי הוא יותר מובן ובהיר לעצמו ולזולת. כל שינוי בסגנון ציור שצויר באופן ספונטני ללא הנחיה מכוונת, מורה על שינוי רגשי.

לבסוף, אם ניתן, חשוב להקשיב ולשמוע מה המצייר רואה בעבודתו. לפעמים, למרות נסיוני הרב, הופתעתי לשמוע מה המצייר רואה בציור. כשיש פער בין המבט שלי ובין המבט של המצייר, אבדוק מה סיבת הפער, האם לא הבנתי נכון? האם השלכתי מדמיוני? האם המצייר הכחיש מה שראה? נבהל? או ההפך, אינו מסוגל לראות כוחותיו? דוגמא לכך ,קרתה לי כשמטופלת (בוגרת) ציירה ציור של שמש בתנועה קלילה, עם הרבה קרניים. אני במבט הסובייקטיבי שלי,שמחתי לראות את התנועות החופשיות, ואת הקרניים שיוצאות החוצה לעולם. אך אותה מטופלת נבהלה ממראה עינה וחשבה שהשמש מפלצתית ובעלת הרבה ידיים. בנסיון להבין את הפער ביננו בהבנת הציור התגלה שהמטופלת פוחדת לצאת החוצה עם כוחותיה. כתוצאה מתובנה זו היא הוסיפה (באופן ספונטני) לקרניים הדקות והמחוברות במרומז אל השמש, קרניים עבות יותר עם נוכחות וכח. היא יצאה בהרגשה טובה, ועם יותר בטחון ורשות להראות את כוחותיה ולא להצניע ולפחד מהם (תופעה שמאפינת נשים רבות).

לסיכום, בהבנת הציור, האבחון והפענוח צריך להיות מאד זהירים, לבדוק את האלמנטים מהרבה אופני התבוננות בטרם נקבע הגדרה מאבחנת חד משמעית. פירושים (כמו האריה נראה טורף) ואסוציאציות למה שנראה, כדאי להשאיר לסוף התהליך לאחר ההתבוננות התאורית, הפנומולוגית. ערכם של הפירושים וההתיחסות הנוספת לציורים חשובים, אך מעבר לתוכן הפירושים היא מורה על יכולת להעמיק ולתת משמעות. היכולת לתת משמעות לציור היא כמו היכולת לתת עומק ומשמעות לחיים בכלל.