עיבור עם נשמתו של משה רבנו - מתוך הספר "ריפוי אשמה ונשמה"

עיבור עם נשמתו של משה רבנו



בחודש ספטמבר 2008, כשישבתי לקרוא תקשור שקיימתי עם משה רבנו זמן מה לפני כן, שמעתי לפתע את משה מדבר אלי. הוא הפתיע אותי כשהציע בפשטות וללא כל הכנות מיותרות שנעשה עיבור, כלומר: שנשמתו תצורף אל נשמתי. למען האמת, הייתי די מזועזעת מן הרעיון. זה היה חדש ולא מוכר לי, והייתי צריכה לברר כמה דברים עם עצמי, עם משה ועם הבורא לפני שאתן הסכמתי לקיים עיבור. חיפשתי ומצאתי במקורות חומר על נושא העיבור: מתוך שער הגלגולים של האר"י הקדוש / הקדמה ב- בעניין עיבור של נשמה חיובית.

לאחר שקראתי את הדברים הללו, שבתי וחידשתי את השיחה עם הבורא ועם משה. בתשובה לשאלותיי הסביר לי הבורא שצפויים לנבוע מן העיבור רק דברים טובים. העיבור נועד לאפשר לי העצמה רוחנית ועליית תדרים משמעותית ובו בזמן לאפשר למשה להשלים עבודות שלו.

העליתי בפניו סוגיה שהדאיגה אותי, והיא האם זהותי המינית תשתנה? חשבתי שנוכחותו של גבר בתוך גופי תיצור אצלי קונפליקט בעניין הזה או נטיות חדשות, אבל הבורא הרגיע אותי בהסבירו שלא גופו של גבר יהיה בתוך גופי, אלא נשמתו של משה. ומכיוון שממילא נשמתי הינה ניצוץ מנשמתו של משה, מה שיצא מן העיבור יהיה העצמה של כוחות הריפוי שלי, יכולת מוגברת לחולל שינוי ואור גדול ביותר.

משה הוסיף והסביר כי ברגע שיבוצע עיבור, הוא לא ייעלם בתוכי מהבחינה שיותר לא אוכל לשמוע אותו, אלא הוא יישמע מתוכי כקול נוסף. חשבתי על המשמעות וההשלכות של עיבור. הרגשתי שבשורה התחתונה זה לא שונה בהרבה מתקשור רגיל עם ישות הנמצאת מחוצה לי. בכל הנוגע לבורא ברור לי שבשעת תקשור אנו מתאחדים, ואני שומעת את קולו מתוכי. לאחר שעות אחדות של התלבטות החלטתי לשוחח על כך עוד קצת עם משה.



העיבור



מרגלית: משה?

משה: כן... אני כאן ממתין להחלטתך. עליך לדעת מרגלית, שדבר לא ייעשה בכוח. הכול ייעשה מתוך התחשבות מוחלטת בבחירתך החופשית.

מרגלית: ברור שאני רוצה העצמה בכוחות הריפוי שלי. ברור שהייתי רוצה להיות מסוגלת לעשות דברים כמו שאתה עשית בעברך. ברור שאני רוצה לעזור ולהצליח לרפא יותר בני אדם... אז אם עיבור יאפשר זאת נראה לי שאסכים. אהיה טיפשה אם לא אסכים. אבל אני צריכה להיות בטוחה שלא תהיינה לזה השלכות שליליות, או שזה יפגע בי, במשפחתי או במציאות חיי באיזושהי דרך...

משה: זה לא ייפגע, מרגלית.

מרגלית: אם אתן הסכמה לעיבור ונעשה את זה, האם זה תהליך בלתי הפיך?

משה: לא מרגלית. תמיד ניתן לחזור ולהפריד בינינו.

מרגלית: משה. אני מוכנה.

משה: את בטוחה, מרגלית?

מרגלית: אני לא יודעת... תמיד כשמלמדים אותי משהו חדש, אני קצת חוששת בהתחלה. כמו שהיה כשהחליפו לי את הנשמה. גם עכשיו אני קצת חוששת. אבל קראתי ב"שער הגלגולים" מה שהרב חיים ויטל אמר על זה, שזו תופעה חיובית ביהדות. ואתה אמרת לי שזה נעשה גם בשבילי וגם בשבילך. אז קדימה!...

משה: בסדר מרגלית.

מרגלית: איך זה נעשה?

משה: יש כמה דרכים... את יכולה לנשום אותי אל תוכך... או שאני נשאב דרך צ'אקרת הכתר שלך פנימה או שעושים חיבור דרך הלב, ואז נשמותינו תתאחדנה בדרך זו.

מרגלית: מה עדיף?

משה: מה את מרגישה שנכון לך?

מרגלית: אני לא יודעת... לנשום אותך פנימה כמו את הבורא לא נראה לי מתאים. כי אני מתייחסת אל הבורא כאל אור-אינסוף, ואור ניתן כמובן לנשום אל תוכנו. אבל אתה ישות, דמות, אתה משה... איך אוכל לנשום אותך אל תוכי?..

האפשרות השנייה שתיכנס דרך צ'אקרת הכתר מפחידה אותי קצת, כי אולי אחווה מה שחוויתי אז כשעברתי תהליך של החלפת הנשמה שלי? אז הרגשתי כאילו לחץ הדם שלי עולה ועולה עד שעוד מעט הראש שלי יתפוצץ. זה היה מאד מפחיד. נראה לי שהאופציה של חיבור בין הלבבות מצטיירת כנחמדה, אפילו קצת רומנטית...

משה: בסדר מרגלית. זה מה שנעשה ממש כעת. עצמי את עיניך. התמקדי בתחושותייך.

מרגלית: מה אני אמורה להרגיש?

משה: ספרי לי בעצמך מה את מרגישה...

מרגלית: אני עוצמת את עיני... בתחילה לא מרגישה כלום... מרגישה קצת ציפייה דרוכה וקצת חשש קל שבקלים, אבל אולי זו התרגשות...? אני מרגישה שהלב שלי מתחיל לרעוד קצת. חלש מאד. פתאום קצת קשה לי לנשום... אני מרגישה לחץ מכיוון הגב, ומשהו עולה בגרוני וגורם לי להשתעל כמה פעמים...

כעת אני מרגישה שמשהו לוחץ לי חזק גם בראש... אני מרגישה מבולבלת, כאילו אני מקלידה מתוך טראנס. מטושטשת קצת. לא ממוקדת. מרגישה שאולי אני כותבת שטויות... אני מרגישה את הבטן שלי מתמלאת, כאילו מתנפחת. עדיין קושי בנשימה... פחד לנשום עד הסוף ולעומק. לא יודעת למה הפחד הזה עכשיו...

פוחדת שאולי זה לא יחלוף לעולם... עולה בי בכי... אנרגיה של בכי מציפה אותי ואני מתחילה להתייפח בתוך תוכי... למה אני בוכה? ממה אני פוחדת? אני מרגישה כאילו יש לחץ המופעל על האגו שלי. כאילו זו התנגדות של האגו שלי, לתת מקום לעוד מישהו בי, לאישיות אחרת...

אני מעריכה שעברו שתי דקות מתחילת תהליך העיבור... הנשימה שלי מתחילה להירגע.... אבל אני עדיין משתעלת פה ושם, ומשהו עוד ממשיך ועולה לי בגרון ומגרה לשיעול. הלחץ בראש מתאזן ונרגע... יש לי לחץ ומועקה במרכז הגוף, בסרעפת או אולי במקלעת השמש.... קשה לי כרגע למקם במדויק...

עדיין קשה לי לנשום עמוק. בכל פעם שאני נושמת מלוא הריאות, כואב לי אחורנית במרכז הגב. למעשה, יש לי שם עדיין לחץ וכאב עמום גם בלי נשימה. אני פוחדת לזוז... חשה רגישות בגב כאילו אם אזוז או אתאמץ, או אעשה תנועה לא נכונה - ייתפס לי הגב. אני ממתינה... נראה לי שזה אורך זמן רב יותר מאשר תהליך החלפת הנשמה שעברתי...
מרגלית: מה קורה?

הבורא: מרגלית לא קורה שום דבר רע. עוד מעט המערכת שלך תסתגל, והכול ישוב על מקומו בשלום. הכול יתאזן. למעשה, תרגישי הרבה יותר טוב מאשר קודם. ראשית, מבחינה נפשית תרגישי נפלא, כאילו אינך בודדה יותר. ואכן לא תהיה בודדה עם נשמתו של משה בתוכך.

מרגלית: הבורא, זה נשמע כמעט כמו גילוי עריות... או איזשהו אקט מיני...

הבורא: לא מרגלית, זה אינו אקט מיני. על מנת שיהיה אקט מיני צריכה להיות כוונה מינית. כוונה של איחוד מיני. כוונה עם אנרגיה מינית. האם זה מה שאת מרגישה כעת?

מרגלית: לא. אבל בכל זאת יש בזה איזה אלמנט של התחברות לאדם אחר... עדיין אני לא יודעת איפה משה נמצא בתוכי... איך זה יסתדר... האם רק הנשמות מתאחדות ונפח הנשמה שלי יגדל, או שאולי גם בגוף תיכנס בי האנרגיה של משה? אין לי מושג אם קיימת עדיין אנרגיה של משה כפי שהיה חי או שזו רק הנשמה, אור, ניצוץ של אור...

הבורא: מרגלית, עיבור עם משה מביא איתו גם את כל סיפור ההיסטוריה הרוחנית שלו. החכמה שלו. הכוח שלו. הטוהר שלו. אלו דברים שאינם תופסים מקום בגופך מבחינת נפח, אלו דברים שיעשירו אותך ברבדים לא מודעים ומודעים גם יחד.

מרגלית: כאילו החכמתי בבת אחת?

הבורא: כן מרגלית, בדיוק כך. אם כי בהיותך ניצוץ מנשמתו של משה, החכמה הזו כבר קיימת וטמונה בך.

מרגלית: קצת קשה לי להבין את כל זה.

הבורא: זה בסדר מרגלית. אינך צריכה להבין הכול כרגע. תהליך העיבור כבר כמעט מסתיים. מה את מרגישה?

אני בודקת את עצמי. אני נושמת עמוק וכבר אין לי את הלחץ והכאב בגב... השיעול נפסק לגמרי. הגירוי לשיעול שהיה בקנה הנשימה נעלם. אני מרגישה באצבעות יד שמאל שלי זרם חלש, מעין נימול, כאילו היד נרדמה לי. זה די מעצבן. אני מנסה לעסות את היד בעזרת ידי הימנית. אבל זה לא עובר. אני בודקת אם הראייה שלי השתפרה בזכות העיבור... אני מסירה את המשקפיים, אבל לא... סתם הייתי אופטימית מידי...

אבל אז קורה משהו מוזר עד מאד: לפתע כבה המחשב וכל מה שהקלדתי נעלם מן המסך. אני מדליקה את המחשב ונכנסת שוב והנה התכנית עדיין פועלת.

מרגלית: מה קרה כאן? למה נפל המחשב? זה לא היה קצר, גם לא הפסקת חשמל, ואף אחד לא התעסק עם המחשב. אני עצמי לא נגעתי בשום כפתור, גם לא בעכבר.... האם זה בגלל האנרגיות?

הבורא: כן מרגלית. דברים כאלה יקרו מעתה לעתים קרובות מאד.

מרגלית: מה? כל מיני דברים מוזרים כאלה? אני מקווה שלא יהיו נזקים... או דברים מפחידים...

הבורא: אין סיבה לפחד מרגלית. מה את מרגישה כעת?

מרגלית: אני מרגישה מלאה מבפנים. (אני צוחקת) אני מקווה שלא אשמין או שאתחיל לאכול מעכשיו עבור שניים...

הבורא: זה לא יקרה מרגלית, למעשה, אולי יקרה ההיפך מזה. פשוט תרגישי שבעה, לא יישאר בך חלל של ריקנות שבדרך כלל את שואפת למלא, ויהיה לך פחות צורך לאכול, או לחילופין תאכלי כמויות קטנות יותר.

מרגלית: הלוואי... מהפה שלך לאלוהים... (שוב אני צוחקת..). הבורא, למה אני צוחקת כל הזמן? אני מרגישה כאילו ירדה עליו רוח שטות... האם יתכן שמצב הרוח שלי השתפר בעקבות העיבור?... אולי זה חוש ההומור של משה?

הבורא: את יכולה לדבר עם משה. הוא בתוכך...

מרגלית: משה....?

משה: כן מרגלית... (זה מוזר ולגמרי הזוי... אני מרגישה כאילו תשובתו של משה מגיעה אלי מתוך הגב, וזרם חלש ועדין חולף בתוך עמוד השדרה שלי. אני מנסה לשוחח עם משה שנית).

מרגלית: משה...?

משה: כן מרגלית, אני כאן. (אני מרגישה מוזר. כל פעם שמשה עונה לי עולה בי בחילה קלה).

מרגלית: משה, אני רוצה לדבר אתך.

משה: בואי נדבר, מרגלית.

מרגלית: אבל אני מרגישה מאד מוזר כשאתה עונה לי...

משה: את תתרגלי, מרגלית.

מרגלית: משה, האם אתה יודע מדוע כאבה לי הבטן כמה פעמים בשבוע האחרון? האם זה קשור לעיבור המתוכנן?

משה: בדיוק מרגלית. אני מתפעל מן היכולת שלך לקשר בין הדברים.

מרגלית: טוב... (אני צוחקת) אני עכשיו חכמה יותר, לא? זו החכמה שלך בעצם...

משה: זו בעצם החכמה של שנינו, מרגלית. כאב הבטן התעורר בגלל ההכנות שעשתה נשמתך לקראת ההכלה שלי, לקראת העיבור.

מרגלית: נשמה שובבה יש לי... היא כבר ידעה על התכניות, ולא אמרה לי מילה... (שוב אני צוחקת).

משה: היא אמרה לך, מרגלית, אבל את לא הנחת למסר להסתנן אל המודעות שלך עד לפני היום.

מרגלית: למה דווקא היום? למה נעשיתי פתאום היום מוכנה לקראת זה?

משה: כי היום את פנויה מכל דבר אחר מרגלית.

מרגלית: או.קי. משה. מה הנס הראשון שאנחנו עומדים לעשות יחד?

משה: חחח מרגלית... אני רואה שאת מאד ממוקדת בעניין הניסים. היי סבלנית. גם הם יקרו.

מרגלית: משה, למה יד שמאל שלי עדיין מזמזמת ומעצבנת?...

משה: מרגלית, יד שמאל שלך באמת 'נרדמה' קצת...
מרגלית: חחח.... אז אולי אעשה עכשיו הפסקה עם ההקלדה. נעשה הפסקה, אחר כך נשוב ונשוחח....

משה: טוב מרגלית. אני ממתין. נמשיך לשוחח אחר כך.

כעת, בניגוד למה שהבורא אמר לי, אני דווקא מרגישה רעבה מאד. אבל מאד מוצא חן בעיני שעכשיו יש לי ידיד קרוב מאד, תרתי משמע, לצחוק איתו ולהתבדח.