בפניו של כל מורה רוחני עומדות שתי אפשרויות, הראשונה לספק את הדרישה של התלמיד להסברים ולענות על השאלות שהתלמיד שואל, והשנייה ללמד אותו את הדרך דרכה הוא יוכל לענות על השאלות בעצמו.
החיים שלנו מאוד מבלבלים. אנו מנסים להתמודד עם האתגרים שהחיים מזמנים לנו כל אחד בתחומו כמיטב יכולתו. כדי להתמודד עם האתגרים הללו כל אחד מאיתנו זקוק להנחיה או למורה דרך שיציג בפנינו הן את הדרך והן את הכלים להתמודד איתם.
המורים הראשונים שלנו היו הורינו, הם סיפקו לנו את הכלים הראשוניים להבנת המציאות כפי שהשתקפה מבעד לעניינו. כתינוקות לא הבנו את מה שראינו, ולכן את ילדותינו אפיינה סקירה ובחינה יום יומית של הסביבה החדשה יחד עם שאלות רבות שעלו ותמציתן בשאלה מה זה? או במילים אחרות פרשו לי את מה שאני רואה וחווה באמצעות חושי.
לאחר תקופת ההסתגלות הראשונית, התחלנו להכיר מורים נוספים. הגננות שלנו לקחו על עצמן ללמד אותנו את התפקיד של הסתגלות לעולם המתפקד כיחידה חברתית. שם מצאנו את עצמנו במצב שבו תשומת הלב אינה מופנית רק אלינו, ושעלינו לעשות ראשית דברים כדי להשתלב במערך החברתי של הגן, ושנית ללכוד את תשומת ליבה של הגננת, שתראה כמה שאנחנו מיוחדים.
השלב הבא מוביל אותנו אל בית הספר. שם החינוך החברתי מוביל אותנו לבדוק את החיים דרך ההתייחסות של הסביבה החיצונית אלינו ולכישורים הייחודיים המתפתחים במהלך השנים בתוככי המוסד הנקרא בית-ספר, או כפי שרבים וטובים לומדים באוניברסיטה של החיים.
כך שבצורה זו או אחרת נערים ונערות מגיעים לשלב בו הם רוצים להשתלב בעולם בו הם חיים, ולהיות גורם משפיע בתוכו. אולם כפי שרבים מאיתנו יודעים, המציאות לא תמיד מקלה על כל מי שחושב כי העולם הנגלה אותו הוא רואה באמצעות חושיו, מספק לו את כל צרכיו מהחוץ כלפי פנים.
בשלב מסוים של חיינו, אחרי שלמדנו באוניברסיטה, רכשנו מקצוע, התחלנו לעבוד, התחתנו, הקמנו משפחה, חלקנו אף התגרש וקנינו בית, יתכן ונגיע לשלב בו אנו שואלים את עצמנו מה היא המשמעות של קיומנו. במקרים רבים השאלה הזו עולה בזיקנתנו או לאחר אירוע של אובדן, משום שבשלב מסוים אנו מבינים כי לא נחיה לעד, ואז עולה השאלה מה היא בעצם מהות הקיום שלנו, והאם זה כל מה שיש לחיים להציע ?
מכיוון, שמילדותינו חונכנו לחפש את התשובות לשאלותינו מחוץ לנו, אנו נחפש את התשובות הללו בחוץ, בדרך כל בתחילת הדרך, המחפש אחרי משמעות, יתחיל למצוא את התשובות לשאלותיו בספרים של אנשים אשר עברו קשיים בחייהם וספריהם או סיפור חייהם אמורים לעורר השראה, כדוגמת סיפרו של לאנס ארמסטרונג רוכב האופניים האגדי מארצות הברית שזכה בטור דה פרנס 5 פעמים ברציפות והחלים ממחלת סרטן האשכים.
חלק מהאנשים, התשובות שבספרים לא יספקו אותם, וחלק מהם יגיע במהלך חיפושיהם למפגש עם המורה הרוחני.
בדרך כלל המפגש הראשון אינו עם המורה הרוחני בעצמו אלא עם תלמידיו. הם יספקו למחפש תאריך ומקום למפגש בו יוכלו להקשיב לחוכמתו ולמסריו של אותו המורה. לעיתים קרובות מה שקורה הוא שהאדם אחרי ששומע את ההרצאה, חושב כי הוא היגיע למקום הנכון ושאותו המורה יוכל ללמד אותו מה היא המשמעות לחייו.
אחת מהדוגמאות היפות למורה רוחני ולהוראה רוחנית מתואר בספר המתים והחיים הטיבטי מאת סוגיאל ריפונצ'ה בהוצאת גל. סוגיאל ריפונצ'ה נולד בטיבט וגודל בידי אחד מהמורים הרוחניים הגדולים של תקופתנו, ג'מיאנג קיינטסה צ'וקי לודרו. מערכת היחסים בין המורה לתלמידו נמשכו שנים, בהם שהה בחברת מורהו רוב שעות היממה. אין אנו מכירים את ג'מיאנג ריפונצ'ה משום שהוא פעל בצנעה ולא שכח כי חייו מספקים לו את כל מה שהוא זקוק כדי להגשים את עצמו.
במילים אחרות, סוגיאל ריפונצה לימד אנשים לתרגל בעצמם כדי שביום מן הימים יוכלו להיות בקשר ישיר עם החיים הנצחיים ולהתמזג איתם, סוג'יאל ריפונצה לימד אנשים כיצד להכיר את תודעתם הנצחית או במילים אחרות את עצמם.
לעומת זאת, ישנם מורים רוחניים הנקראים "גורו", המעבירים מסר לעולם דרך התלמידים שלהם, והמסר הוא, "מכיוון שיש לך קרמה טובה (סך הכול המעשים שעשית בחיים האלו ובחיים קודמים) הגעת אלי, דרכי תוכל להכיר את המשמעות לקיום שלך ושל כל האנשים הבאים ללמוד מה הם צריכים לעבור כדי
שחייהם יקבלו משמעות".
בפניו של כל מורה רוחני עומדות שתי אפשרויות, הראשונה לספק את הדרישה של התלמיד להסברים ולענות על השאלות שהתלמיד שואל, והשנייה ללמד אותו את הדרך דרכה הוא יוכל לענות על השאלות בעצמו.
פירוש הדבר שמורה אמיתי על- פי דעתי מבין את מגבלותיו, ואין הוא מנסה לשמש כמתווך בין התלמיד לבין מקור הידיעה משום שהוא מכיר בתלמיד כמקור בדיוק כמוהו. כל מורה העומד בין מקור הידיעה לבין התלמיד, גורם לתלמיד לחשוב כי המורה הוא מקור הידע ושהוא לא. בכך המורה אינו מספק את תחושת המחסור שמשכה את התלמיד לחפש מידע מחוצה לו אלא הוא בעצם מגביר אותו, כי המורה עדיין נתפס על ידי התלמיד כחיצוני לו ובכך הוא מפעיל את החוק "כל מה שחיצוני לך תחווה ממנו מחסור", חוק זה אומר כי אם נמשיך לחפש דרכים מחוץ לנו כדי להקטין את תחושת המחסור שדחפה אותנו להתחיל בחיפוש מחוץ לנו, לעולם לא נוכל לספק אותה ומהר מאוד נעמוד מול דרך ללא מוצא.
קשה לספק את תחושת המחסור כאשר למורה יש את כל התשובות, אך במצב הזה מתקיימת סכנה גדולה יותר. כאשר התלמיד מכיר במורה כמקור לתשובות אחריהן הוא מחפש ורואה במורה כמחזיק במפתח למציאת המשמעות לחייו, נוצרת תלות בין התלמיד למורה הרוחני הנתפס כקרוב לאלוהים יותר ממנו.
ברגע שהתלמיד הופך להיות תלוי במורה, הוא אומר בעצם לעצמו שללא המורה הוא חסר ערך. (זו היא אחת השגיאות הגדולות של התפיסה הדואלית, משום שאם אלוהים הוא כל מה שיש הרי שאין מקום שהוא לא, ולכן כל אדם הוא בעל ערך מעצם בריאתו) בו זמנית מתקיים האיום, העונש לאי-ציות, דרך של שליטה בה המורה יכול לנתק לכאורה את מקור הידע מהתלמיד על ידי הרחקתו, ובכך למנוע ממנו את הגשמת ייעודו.
תהליך זה יכול להיות הרסני. כאשר האדם רואה את המורה הרוחני שלו כשווה ערך לאלוהים, הוא לעולם לא יעז לעמוד ולהתנגד לו, משום שהמחשבה להתנגד לאדם "מואר" היא חילול קודש מבחינתו. בשלב הזה המורה הרוחני או שליחיו יכולים לדרוש מאותו אדם כל שעולה על רוחם והתלמיד יציית. ברגע זה תכלית קיומו של התלמיד היא שירותו של מורהו הרוחני תוך ביטול מוחלט של כל ערך עצמי.
בשלב הזה פועל התלמיד כבתוך בועה, אחד מהסימנים למצב הזה, הוא כאשר אדם כל שהוא יעביר ביקורת על דרך פעולתו של המורה הרוחני. אז יגן התלמיד בחירוף נפש על כל ניסיון לבקר את דרך התנהלותו של מורהו.
גם בשלב הזה התלמיד אינו חסר אגו, אלא הוא אימץ במלואו את האגו של מורו הרוחני, המספק לו לעיתים זהות חדשה ולפעמים גם שם חדש המסמל את ה"שינוי המבורך" אותו עבר התלמיד.
המפתח להבנת הקיום אינו יכול להימצא בשום מקום חיצונית לאדם. כל אדם המוסר את כוחו לאחר, לעולם לא יוכל למצוא את מקור העוצמה הטמון בו. חכמת הבריאה אינה משאירה דבר ליד המקרה, משום שקושי והפתרון אינם מגיעים בנפרד, אחרת ההפרדה הייתה מציאות, לכן לא יכול אדם להכיר את עצמו דרך לימוד ממקורות חיצוניים, משום שאז הוא מתכחש לידע המצוי מאז ומתמיד בו.
ההתפקחות בדרך כלל מכאיבה. משום שהיא מספקת לאדם את האפשרות לשנות את הדרך בה הוא ראה את הדברים.
ההתפקחות אינה קלה משום שהאדם אינו מוכן לעבור שינויים אלא אם כן הוא מוכרח.
רק אחרי שהמורה גורם לתלמידן לאבד את זהותו, מבין התלמיד שאם המורה מספק את כל צרכיו דרך מערכת היחסים שיש לו עם תלמידיו, אין הוא שונה מכל אדם אחר משום שגם הוא תלוי בגורמים חיצוניים, ולכן כל מה שהוא עשה, היה כדי לספק את הצרכים של האגו שלו. ככול שהאגו של המורה גדול, כך גם הדרישות שלו מתלמידיו, ובכך מרחיק אותם המורה מהקשר הטבעי המתקיים בין המקור לבין ברואיו.
היכולת להבחין בין מורה אמיתי לבין כזה שהוא לא, מאוד פשוט. חכמתו של המורה אינה משמשת אותו ליצירת פער בינו לבין תלמידיו, אלא לגישור הפער, דרך חיבורם ליכולותיהם המולדות באופן שהחיבור לעוצמתם לא יעבור דרך המורה אלא בהנחיתו.
מורה טוב יודע כי תפקידו להוביל את התלמיד להכיר את עצמו אך לא להיות תחליף למורה הפנימי של התלמיד.
מורה טוב לא ישלול את התלמיד מעוצמתו אלא יראה לו דרך כיצד להיזכר בה.
לכן אל תגידו כאשר התלמיד מוכן המורה מופיע, אלא כאשר התלמיד מוכן המורה נעלם.
אתר הבית:
www.holylandessences.com©כל הזכויות שמורות לנתן אמסטר