על הסליחה.......

על הסליחה

כדי להבין מה היא סליחה עלינו לדון קודם לכן מדוע אנו זקוקים לסלוח, ואולי להסכים מה היא סליחה, ולשם מה היא משמשת אותנו, את בני האדם.

הסליחה היא אמצעי בו אנו מנסים לשנות מציאות מסוימת, שנוצרה ממעשה, שעשינו או שעשו לנו, שתוצאתו גרמה לאדם זה או אחר או לעצמנו פגיעה פיזית, נפשית, או רגשית. הסליחה מנסה להשיב את המצב לקדמותו ולמזער את הנזק שנוצר כמיטב יכולתו של הפוגע.

כל מעשה שאנו עושים מספק לנו מידע על עצמנו, החינוך אותו קבלנו בילדותינו לימד אותנו להתבונן על העולם כנפרד מאיתנו, ודרך מערכות היחסים הנוצרים בתוך המרחב של המציאות, לשאוב מידע על מי אנחנו. כלומר, אם אנו יודעים כי אנו גבוהים, הסיבה לכך שראינו בימי חיינו אנשים נמוכים ואנשים גבוהים, מכך למדנו למקם את עצמנו יחסית להם. כמו כן למדנו כי המעשים שלנו טובים או רעים בהתאם למשוב אותו קבלנו מהורינו, כגון; חיוך, עידוד וחיבוק כאשר עשינו דברים שנחשבו "טובים", ביקורת, צעקות ולפעמים גם מכות, כאשר סטינו מדרך הישר. במילים אחרות במשך החיים אותם חיינו עד לרגע זה, אספנו מידע על עצמנו, דרך התגובות של הסביבה החיצונית לקיומנו.

במשך השנים למדנו כי ניתן לפגוע בנו, משום שאם המשוב על היותנו טובים או רעים, מוצלחים או לא מוצלחים מגיע ממקורות חיצוניים לנו, הרי שאנו במו ידינו נותנים לכל המקורות החיצוניים, את הכוח להחליט מי אנחנו לטוב או לרע. במילים אחרות, יצרנו מרחב שבו ההגדרה של זהותנו אינה נתונה בעצם בידינו, אלא בידיהם של כל מי שאינם אני.

מה שנוצר כתוצאה מהמשוואה הזו הוא שהפכנו להיות רגישים לכל ניואנס חיצוני הקשוראלינו, משום שביכולתם של כל אלא הנמצאים חיצונית לנו, למקם אותנו לשבט אולחסד בהבל פיהם. לא לחינם אמרו חכמינו זיכרונם לברכה כי החיים והמוות של זהותנו נמצאת ביד הלשון. המשמעות העמוקה של הצורך במשוב חיובי חיצוני, הינו שכחה מוחלטת של זהותנו שאינה מותנית בשום גורם או משוב חיצוני לנו.

כך שכדי שסליחה תתקיים חייב האדם להאמין קודם לכן כי:

1. זהותו נקבעת על-ידי משוב אותו הוא מקבל מחוץ לו.

2. כי ניתן לפגוע בו.

זהותו של האדם אינה נקבעת על-ידי קבלת משוב חיצוני או פנימי על פעולותיו, זו היא המצאה של השכל המעצב מערכת שלמה של תפיסות המבוססות על הפגיעות של האני הנפרד, אחת מתבניות החשיבה הללו היא של רגישות. פעמים רבות בתוכניות השידוכים הרומנטיות נהגו המתמודדים להציג את עצמם כשנונים, רגישים עם חוש הומור. כך שרגישות הפכה להיות תכונה המעניקה יתרון בחיזור על כל אלה שאינם רואים את עצמם כרגישים, ובכלל רגישות הפכה להיות תכונה המעניקה יתרון לרגיש על אלה שאינם.

האם עצרנו את עצמנו ושאלנו מה היא אותה רגישות המעניקה לנו נקודות זכות?

הרגישות היא בעצם ָרגש/סנסור של האני הנפרד, המודד כל הזמן האם הסביבה מכירה ומוקירה את נוכחותו. כאשר הסביבה מתעלמת או שאינה מכירה בייחודיותו, המנגנון מודיע על פגיעה באני. הפגיעה משמשת לשתי מטרות, הראשונה אם יש פגיעה, הרי יש מי שנפגע כלומר האני הנפרד מתחזק מעצם התהליך, ובמילים אחרות הפגיעה היא אמצעי דרכו האדם דואג להודיע לעולם על קיומו. והשנייה הוא שככול שהאדם רגיש יותר (חשוף יותר לפגיעה) התשומת לב שהוא מקבל מחזקת בו את התפיסה שכדי לקבל תשומת לב רצוי להיות רגיש (תופעת הקורבן).

במקרים קיצוניים יכול האדם ליצור לעצמו מחלה, משום שדרך תפיסת הרגישות כתכונה המאפשרת קבלת תשומת לב, ייצור האדם לעצמו מציאות שבה הוא יהיה מרכז תשומת הלב, דרך התמרת הרגישות שלו היכולה לבוא לידי ביטוי ברגישות מקבילה של הגוף הפיזי. היכולת ליצור מחלה פיזית כביטוי לרגישות, הינה אחד מהתהליכים שבהם האדם אינו מודע לתהליך המעצב אתו כישות, שאינה מעוניינת פי תפיסתה בסליחה.

היכולת ליצור מחלה כביטוי לקיום האני הנפרד, מציב את האדם במקום בו פגיעותו ורגישותו הן תכונות הראויות לתשומת ליבם של הסובבים אותו, משום שהשכל הישר אומר לנו שללא תשומת לב חיצוני אין אנו קיימים, לכן אחת מהסיבות למחלה יכולה להיות קבלת תשומת לב מהיקרים לו.

נשאלת השאלה האין האדם בעל ערך ללא הרגישות או הפגיעות?

מכיוון שהאדם אינו מכיר בערך עצמו ללא קבלת משוב חיצוני לזהותו, הרי שמערכת היחסים עם הסביבה, לא תהיה מושתת על שוויון, משום שתפיסתו השכלית של האדם אומרת לו כי אם הוא רוצה תשומת לב, עליו להיות בעל יתרון על הסובבים אותו, גם אם היתרון הזה יכול להוביל אותו להכחדתו.

הסליחה אינה מתאפשרת בשלב הזה של המודעות האישית, משום שהיא מבטלת את היתרון היחסי שהאדם יצר לעצמו, ואין היא מאפשרת ראיית מציאות שונה ממציאות שפגיעות ומחלה הן תבניות מחשבה מקובלות.

במילים אחרות אם רגישות, פגיעות, ומחלה הם אפשרויות המתקיימות במציאות אותה יצרנו, והסליחה מבטלת את התוצאות של אותה פגיעות, עצם ההיאחזות בתבניות המחשבה האלו מאשרר את הפירוש האישי לכך שהסליחה היא גורם המאיים על הקיום , משום שהיא תבטל את ההוכחה לקיום שלי המגיע דרך תשומת הלב שאני מקבל.

הפרדוקס שהאדם יוצר אומר, כי מה שמאשר לו כי הוא קיים יכול להרוג אותו.

הצעד הראשון למודעות אוניברסאלית אומר כי המציאות ואני איננו נפרדים, ולכן הקיום שלי אינו מותנה בתשומת הלב שאקבל או שלא. לכן הסליחה בשלב הזה היא אמצעי לגישור בין פגיעותו או רגישותו של האדם לבין הזהות האמיתית שלו, זו שאינה תלויה בדבר.

כאשר מערכות היחסים אינן מושתות יותר על יתרונות יחסיים, מה שמתקיים זו צמיחה.

כאשר מבין האדם כי הוא מתקיים גם אם הוא לא מפרש את המציאות כמקום שבו הוא קיומו מותנה ביחס של אחרים אליו, ושאין לו יותר צורך ליצור ָרגש המודד את יחס הסביבה כלפיו, מתעוררת הסליחה העצמית כמנגנון המשיב את השפיות למערכות היחסים של האדם עם הסביבה.

כלומר כאשר האדם מכיר בסליחה, אין לו יותר צורך להשתמש בפגיעותו כאמצעי להשגת תשומת לב ובעצם קבלת הסליחה הוא מבטל את הצורך באשרור חיצוני לקיומו. כמובן שכאן יכולה לעלות השאלה מה עם אנשים המשתמשים כאמצעי להשבת מערכת היחסים הבין אישיים לקדמותם, בבקשת סליחה מהם?

ובכן אין זו סליחה אמיתית, משום שמודעות אוניברסאלית אומרת כי אין שום דבר שהוא חיצוני לי, לכן אם אני מבקש או דורש שיבקשו ממני סליחה, עדיין אני טוען שגורם חיצוני יכול לפגוע בי.

לכן אחד השלבים בדרך אל מודעות אוניברסאלית הוא ההבנה כי אין דבר הנמצא מחוץ לי, ולכן אם כל מה שאני רואה אלו הן השלכות של עצמיותי, הרי שהסליחה אינה יכולה לבוא מבחוץ פנימה, וכל מה שעלי לעשות הוא לסלוח לעצמי.

השלב האחרון אומר כי אין צורך בסליחה עצמית, משום שאם לא מתקיימת יותר היחסיות, הרי שלא מתקיימת יותר הפרדה ביני לבין מקור אנרגיית החיים.

וכאשר אין יחסיות, כאשר תפיסת המציאות היא של אחדות, וכל מה שיש הוא אחד אין צורך יותר בסליחה משום שאין למי לסלוח.

שתחיו בשפע כל ימכם,

נתן אמסטר
www.holylandessences.com