אל תוך הנשמה בעזרת סיפור...

נפש האדם + הוליזם + סיפורת = ביבליותרפיה / ד"ר קורין שחר

מה זה המונח הזה: גופנפש?

עולם הרפואה עובר באחרונה שינויים משמעותיים. אם במאה הקודמת היינו עדים להתמקצעות ספציפית הולכת וגוברת לפי חלקים בגוף האדם (אף, אוזן וגרון, לב, אורולוגיה, וכד'), או לפי סוגי אוכלוסיה (נשים, ילדים, וכד'), תוך הפרדה מוחלטת בין תחלואי הגוף ותחלואי הנפש, במאה הנוכחית (ובשני העשורים האחרונים של המאה הקודמת), חלה תזוזה ניכרת לתפיסת האדם כמהות אחת המכילה גוף ונפש.
השינוי שחל בתפיסת האדם כישות כוללת (הוליסטית), איננה תואמת יותר את הטיפול בגוף ובתחלואיו כבמכונית, או בכל מכונה אחרת. לתוך השיטות הרפואיות הנוגעות בריפוי הגוף, שולבו התייחסויות מההיבט הפסיכולוגי, הרוחני, החברתי וכו' של החולה, ולתוך שיטות הטיפול הנפשי שולבו התייחסויות הנוגעות בסימפטומים הפיזיולוגיים הבאים לביטוי ונובעים כתוצאה ממצבים נפשיים.
ככל שתהליך זה מתפשט, חל עירוב של מושגים שהורגלנו לראותם כתחומים שונים זה מזה, מתחילים להתערבב זה בזה.
הרפואה מתערבבת בפסיכולוגיה, באמנות, ובשיטות המשויכות לרפואה ההוליסטית. שיטות מערביות מתערבבות בשיטות של המזרח. הגישה המדעית מתערבבת בגישות טבעיות. ומעל הכל, מתברר לנו, שככל שאנו מעמיקים לחקור את נפשו ומוחו של האדם, כך אנחנו מגלים כמה נותר לנו עדיין ללמוד.
כלומר, המהות הזאת המכונה אדם, היא בעצם מן מכונה פיזית מורכבת ביותר, ובה מתקיימת נפש, המורכבת ממנה באלפי מונים, ובשום פנים אין אפשרות להתייחס לפן האחד שלה, מבלי לקחת בחשבון את הפן האחר שלה.

אז בעצם מה קורה לנו כשאנו ניגשים לנפש האדם?

בדומה לגישה המיכאנית שאפיינה את הרפואה המדעית (שלד, מערכת דם, מערכת עצבים, וכו'), בחר אבי הפסיכואנליזה (ז. פרויד) לחלק את נפש האדם לתחומים ברורים (האני עליון, האני, האיד והלא מודע), ולנסות להבין על פי חלוקה זו התנהגות ההולמת את הרציונל ו/או מערכת אידיאלים כלשהי, ליד מימוש צרכים רגשיים ויצריים ו/או התנהגות ותחושות שאין לנו הסבר להן. ככל שההסבר יותר לוגי וממודר, כן יקל לטפל בכל בעיה על פי מיונה למגירה המתאימה לה, באותה מידה שקל יותר לטפל בחלק מסוים במכונה, אחרי שאיתרנו את התקלה שחלה בו.
מה שנותר אם כן, זה לבנות תיאוריות, המנתחות את הסיבות לבעיות ולתקלות בתפקודו התקין של האדם, ולטפל בכל אחת מהן על פי התאמתה לתיאוריה. כלומר, על המטפל לאבחן את הבעיה שבגינה פונה אליו האדם הנזקק לעזרתו, למצוא את המגירה המתאימה, לשלוף את המפרט הטכני, ולפעול על פיו על מנת להביא את האדם לשוב לתפקוד תקין.
ואכן, עשרות שנים שלטה שיטה זו בכיפה. וידוע שאנליזה הוא תהליך ארוך ומפרך. במשך השנים, התפתחו שיטות ותיאוריות טיפוליות שונות, ולא כאן המקום להתעכב עליהן. כדאי רק לציין כי קצב החיים המואץ שהחל במחציתה השנייה של המאה הקודמת, הוביל לשימוש בשיטות טיפוליות קצרות מועד בהרבה, ויש אף הדוגלים בטיפול חד-פעמי, במקרים אלו ואחרים.
אך כפי שלמדנו לגבי הגוף, כי לא ניתן לפתור את כל בעיותיו ותחלואיו בעזרת טכנולוגיות מתקדמות (ניתוחים, תרופות, וכו') בלבד, כך החלה לצוץ ההכרה, כי לא די בשיטות הפסיכולוגיות המוכרות, על מנת לתת מענה שלם לבעיות נפשיות או התנהגותיות. וליד השיטות השונות שהשתרבבו לרפואת הגוף, (ריפוי סיני, הומיאופתיה, עיסויי רפואי, ועוד), החלו להשתרבב שיטות מתחומים אחרים, בדוגמת: דרמה, אמנות פלסטית, מחול וכתיבה יוצרת, אל רפואת הנפש.

ובאמת, מהן השיטות האלה?

מאז תחילת היות האדם ייצור אנושי, משמשת האמנות ככלי ביטוי לנפש. יתירה מכך, ככלי תקשורתי בין האדם לאדם אחר. מה אם כך מתאים יותר מאמנות לשמש ככלי טיפול פסיכולוגי?
וכפי שחלה תזוזה ברפואה הפיזית, תהליך הנמצא כעת בעיצומו, שהובילה אותה לפתוח את שעריה לשיטות טיפוליות שהיו נהוגות במשך אלפי שנים, לפני שהתפתחה הרפואה המדעית המודרנית, כך החלו אף ברפואת הנפש לאמץ שיטות, כאלו שהיו קיימות בעצם לאורך כל תקופת היות האדם, ולשלבן בטיפולים בנפשו המבקשת סעד ופתרון למצוקותיה.
סביר להניח שעוד לפני התפתחותה של התקשורת המילולית הענפה, שמשו המוסיקה והמחול, על קצבן הפנימי, ככלי תקשורתי בחברה האנושית. הדרמה, אף היא התפתחה מהצורך בתקשורת, תחילתה בשפת גוף, לאחריה תוך שילוב ביכולת המילולית. הסיפור הוא בעצם תוצאה של שילוב כל אמצעי התקשורת האחרים. זהו הכלי שמביא את הנרטיב (הסיפור מאחרי, או בתוך) שקיים בכל היבט הקשור בבני אדם.

אז כעת אפשר כבר להבין מהי המילה המוזרה הזאת "ביבליותרפיה".

קל יותר להבין את המונח כשמפרקים אותו לשני מרכיביו:
ביבליו=סיפור, תרפיה=טיפול. ולפי המונח שטבעה ד"ר דבורה קובובי, סיפרותרפיה.
ביבליותרפיה הוא תחום טיפולי העושה שימוש ביצירה ספרותית כדי ליצור ולקדם תהליך טיפולי.
מאז שחר הציוויליזציה שימשו סיפורים ככלי רב השפעה וחשיבות בחיי האדם. סיפורי העם, הסיפורים המיתולוגיים והדתיים למיניהם, סיפורי ילדים, אגדות, מאוחר יותר התיאטרון, והיום הקולנוע והמדיה המחשבית, כל האלמנטים האלה נוצרו על רקע של צורך אמיתי, ואפשר לומר קיומי-רגשי של האדם.
כולנו מודעים ליכולת המופלאה שלנו להיכנס לתוך הסיפור, בין בהיותו מודפס, מוצג על במה, או מוקרן על מסך כלשהו. בין בקריאה עצמית, בין בהקשבה, או בצפייה.

מהו כוחו של הסיפור? מהי בכלל יצירה ספרותית?

ספרות איננה צילום רנטגן. מעצם טבעה כאמנות, היא עמוקה יותר מאשר דיאלוג כלשהו או צילום המציאות. היא מהווה מעבדה של רגשות וחוויות מהלא מודע של היוצר, ההופכת חומרים אישיים לאוניברסאליים יותר. ואכן, טקסט ספרותי טוב, דן במצבים קיומיים כלל אנושיים, פשוטים ומורכבים כאחד. עצם עובדת מעברם של סיפורים מדור לדור, בכתב או בעלפה, מצביע על כך שמצויות בהם תשובות לשאלות אוניברסאליות הנשאלות בכל דור מחדש.

וכעת גם ברור לנו יותר מדוע יכול הסיפור לשמש ככלי טיפולי.

היות והיוצר משקף רגשות וחוויות אוניברסאליים, כל אדם הנחשף ליצירה שכזו, יכול למצוא בה השתקפות לחוויותיו ולרגשותיו הוא. החיבור יוצר גשר בין מה שהפרט מרגיש ובין מה שהיוצר העלה על הכתב (או הבמה, או המסך). בגרימתה לכך, משקפת הספרות רבדים עמוקים שבאדם.

אז אם טיפול נפשי, למה לא ללכת לפסיכולוג? ומה ההבדל בין ביבליותרפיה לפסיכולוגיה?

ברור שאין בדעתנו לשלול טיפול בכל דרך שהיא. יש ברצוננו רק להבהיר את ההבדלים הקיימים בין שתי התפישות.
הפסיכולוגיה מושתתת על תיאוריות, ומטבע הדברים שבכפוף לכך קיימת בה נטייה להגדרה כוללנית. היא ממדרת, מקטלגת, מגדירה וממסגרת כל בעיה רגשית לפי תיאוריה, שמנסה להבין את אותה בעיה, ולמצוא את הדרכים לטפל בה. כלומר, היא פועלת מהכלל – אותה תיאוריה מסוימת, אל הפרט - המטופל, ואל הבעיה המסוימת האישית שלו.
הביבליותרפיה לעומתה, משתמשת ביצירה ספרותית חד-פעמית, ומאפשרת לכל פרט – מטופל, להשליך עליה, או למצוא בה שיקוף, לבעייתו האישית.
כלומר, כל אחת מהשיטות יוצאת מנקודת מוצא הפוכה לחלוטין. במקום שהמטפל יחפש הגדרה מתאימה עבור המטופל, קרי, יחפש כיצד להכניסו למגירה התואמת לבעיותיו, מגיע המטופל אל עצמו ואל בעיותיו דרך הסיפור, בלי הגדרות, בלי מסגרות, בלי צורך להתאים את עצמו לתיאוריה זו או אחרת. אותו עצמו נטו.

מהם התהליכים הנפשיים שמתקיימים בטיפול הביבליותרפי?

בביבליותרפיה מתקיים תהליך של כניסה לנשמה בעזרת הסיפור. הסיפור מהווה כלי מילולי המשמש כגירוי לתהליך הטיפולי. ולא בכדי. אנו מזדהים עם דמויות, עם סיטואציות, עם התנהגויות אלו ואחרות, ומערבים רגשות שונים בנו בדוגמת: כעס, עצב, חמלה ועוד, בתגובה לנעשה בסיפור שנפתח מולנו.
הסיפור מאפשר לנו לראות את הבעיה שם, רחוק, לא מאיימת. זה לא אני, זה הוא, שם, בסיפור. ואז אני יכול להרשות לעצמי להביע את תחושותיי ואת התייחסותי אל מה שקורה שם בלי חשש. מתוך הסיפור קל לנו הרבה יותר להגיע אל עצמנו. וגם קל לנו יותר לראות בשלב מאוחר יותר, היכן הבעיות שלנו משתלבות עם מה שקורה שם בסיפור.

לאילו בעיות מתאים טיפול ביבליותרפי?

ביבליותרפיה מתאימה לעבודה עם מגוון קשיים ובעיות. בעיות בדוגמת: בדידות, דיכאון, חוסר יכולת תפקודית, קשיים בהחלטה, בעיות משפחתיות, קשיים בביטוי עצמי, ועוד. זוהי טכניקה טיפולית דרכה ובעזרתה ניתן להביא את האדם לנכונות להיפתח לבעיותיו ולהכיר בקיומן. אך לא רק כאמצעי לפתרון בעיות, ניתן להיעזר בטכניקה זו, אלא גם במניעתן, על ידי הגעה למודעות עצמית גבוהה יותר, לצמיחה אישית, להתמודדות יעילה במצבי לחץ ובבעיות אישיות, להתפתחות רוחנית, ועוד.
כוונת הטיפול הוא להביא למודעות של אותם מנגנוני הגנה שהאדם דבק בהם, האם הם נחוצים לו? או שמא עוצרים בעדו?


המאמר הבא: מנפלאות הטיפול מרחוק.