אמא, אבא יש לי משהו לספר לכם- טרילותרפיה

"אמא, אבא, יש לי משהו לספר לכם.
גיליתי שיש לי שני ילדים. "לא אחד, שניים."

אימא ואבא בהלם.

"פנימיים."

אמא מביטה באבא: "הילד השתגע."

אבא מחפש בתי חולים ל..בספר הטלפונים.

"ילד אחד הוא שובב, רגיש, אימפולסיבי והוא בעצם לא ילד אלא ילדה.
הילד השני, חכם, יש לו הרבה מחשבות, עקרונות ורעיונות על החיים והאמת שעד היום הוא היה די שלילי."

"איך זה שלא אמרת לנו?
30 שנה אנחנו מגדלים אותך. נותנים לך הכל. ככה מתייחסים להורים שאוהבים אותך?
מי האימא?"

"אז זהו שאני האבא ואני גם האימא."

"אני לא מאמינה. יש לנו ילד דו מיני." מתעלפת.

"אימא, תתעוררי. אלה ילדים פנימיים. גיליתי אותם ומאז השתנו החיים שלי לטובה.
אימא, אני מאושר."

"מאושר, חיים שמעת? הילד מאושר." מתעלפת שוב.

"מאושר? ממה אתה פתאום כל כך מאושר. בוא נשמע."

"הילד שלי הוא הראש.
כל המחשבות שלי. ההיגיון. הסדר.
הילדה שלי היא בלב שלי. הרגשות שלי.
למדתי שהראש שלי חושב הרבה. בעיקר בלילות. גיליתי שהוא דואג יותר מדי. דואג לגבי כל נושא. דואג לעתיד שלי. דואג בקשר לפרנסה. דואג גם בקשר אליכם. הראש שלי יכול להיות עקשן ולפעמים מאוד קשה לו לוותר. הוא אוהב לקרוא אבל לא אוהב ללמוד. זוכרים את הציונים שלי בבית הספר? לא משהו, נכון? לא אהב ללמוד. מה לעשות? אבל עם זאת הוא מאוד אחראי והוא דייקן בפגישות ולאחרונה הוא עובר שינוי.
הוא צריך לנוח יותר, לחשוב פחות ולדאוג פחות.
ראש ששמר כל הזמן על שליטה. בכל פעם שהרגש התפרצה היה חופר לנו במחשבות ובביקורת במשך ימים.
והילדה שלי, היא כל כך רגישה. מרגישה שהיא נערה. צעירה ולפעמים גם מורדת.
יש לה המון כעס. יותר מזה, היא עצובה. היה לה כעס כל כך הרבה שנים שהיא הפכה לעצובה.
יודעים למה?
כי הראש שהיה בשליטה לא נתן לה לבטא את הכעס.
לא נתן לבטא שום רגש. הכניס הכל לכלא וסגר על הרגש את הדלת.
הילדה המקסימה שלי הייתה שם במרתף הפנימי שלי כל כך הרבה שנים.
אבל אל תדאגי אימא.
שחררתי אותה.
פתחתי את הדלת ואני מאושר.
אסביר לך אימא,
מערכת היחסים בין שני הילדים המקסימים שלי הייתה, איך נגיד, לא משהו.
הם היו בתחרות לתשומת לב והיו במלחמה מתמדת של שליטה.
אבל אימא. זהו זה. זה נגמר.
אני הבנתי שהם הילדים שלי, ושאני, אני זה לא הם.
אני ההורה שלהם.
אני האחראי על הבית הפנימי שלי.
פשוט מה שקרה הוא שאני ישנתי. ישנתי הרבה שנים אימא, אבל התעוררתי. זה אפשרי. התעוררתי ומאז אני האבא של הילדים הפנימיים שלי ואנחנו כולנו שיפרנו את התקשורת בינינו. אנחנו מדברים על הכל. הכל אימא.
אנחנו מספרים הכל ומסכימים על הכל ועושים הכל יחד.
הבטחנו שלא ניפרד עוד לעולם. שתמיד נהיה יחד.
תשמעי, הילדה כבר הגיעה לייאוש כמעט. היא כבר לא ידעה מה לעשות עם האח שלה. כבר לא ידעה איך להשתחרר ממנו.
הילדה המתוקה והצבעונית שלי כל כך רצתה תשומת לב שהיא התחילה לפתח לעצמה מחלות. הייתי עייף כל הזמן ולא הלכתי לעבודה כבר חודש.
איזה מזל שהתעוררתי.
אני כל כך שמח אימא."

"איך זה קרה לך?"

"פשוט אימא. הלכתי לפגישת טרילותרפיה.
בפגישה עברתי פירוק."

"חיים, פירקו לנו את הילד."
"פירוק? זה לא נשמע טוב, בן."

"אל תדאגו אימא ואבא. אתם רואים שאני שלם.

זה טכניקה פשוטה של טרילותרפיה שמאפשרת לשמוע את הקולות הפנימיים.
אימא, קורה לך שאת שומעת מחשבות שלך? קורה לך אימא שאת בהתלבטות ושומעת קולות בעד וקולות נגד משהו שאת רוצה לעשות?
אז זה זה.
אני לראשונה בחיי שמעתי במילים את הקול של הלב שלי, של הילדה שלי. סופסוף הבנתי את הרגש שלי.

ואני הבנתי מה הוא הקול של הראש שלי. שמעתי את הילד שלי. שמעתי את המחשבות ולמה הראש כזה קשוח עם הרגשות.
הבנתי שהם זה לא אני. הבנתי שאני זה מישהו אחר. יש לי ראש ויש לי רגש אבל אני זה מי שצריך להתחיל להנהיג את החיים שלי ולא לתת למחשבות שלי לנהל אותי. לא לתת לרעיונות שיש לי על החיים לנהל אותם.
אימא, אני מנהיג את החיים שלי ואני עושה מה שאני רוצה. אני אוהב את מי שאני. אני חי, אימא. אני חי."

"חיים, תברר אצל מי עושים את זה? אני רוצה שגם אתה תעבור השבוע פירוק כזה."