חשבתי שעדיף לשתוק- טרילותרפיה

סוזן וטום גרים באירופה. הם מנהלים של מחלקות שונות בחברה גדולה. את החופשה השנתית שלהם הם החליטו לשלב עם סדנא.
הם נראו שמחים ונראה היה שהיה להם טוב יחד והכל מושלם.
כמה יכולות לפעמים העיניים להטעות אותנו המתבוננים.
הערב הראשון בכיסוי עיניים רקדנו לצלילים שונים והיא עמדה. קפואה. פתאום זה עלה. חוויה מהעבר שלא מאפשרת לה לזוז.
בכל ערב עושים מסיבה. מותר ליהנות. מותר להתרווח על מה שהחיים מציעים גם תוך כדי עבודה.
גם וגם.
לא תמיד צריך לחכות עד שמשהו יסתיים לגמרי כדי להתחיל משהו אחר. מי יודע מתי תסתיים העבודה שלנו. הנאה יכולה להיות שזורה בכל דבר שעושים. עצוב או שמח, מענג או מדכא.
והמחשבות לא מאפשרות לה לזוז, לא לשתות, לא לדבר.
"משהו קרה ויפה לה השתיקה", אומר לה הראש.
"חייתי בתוך בועה. מבחוץ הכל נראה מבריק ומבפנים אני לא באמת."
הלב כבוי ולא מודע לכך. הלב פתאום רוצה לפתוח משהו שהיה קבור.
היא כועסת.
היא כועסת כי קרה שם משהו. היא יודעת שקרה שם משהו שלא היה צריך לקרות אבל משהו בתוכה אומר לה: "על מה את מדברת? זה היה כל כך מזמן. תעזבי את זה. מה זה יעזור עכשיו לפתוח פצע כזה. ואיך את יודעת שזה באמת היה?"
"נכון", היא עונה לעצמה, "אני לא בטוחה שזה באמת מה שקרה או שזה לא בסדר. אולי באמת אני לא הייתי בסדר."
ועוד יום עובר.
השמש מחייכת כל בוקר מחדש, מזג האוויר לא רגיל לעונה וחם. גלי הים שוטפים כל דבר רשום בחול. כל סימן שהיה דקה קודם לכן.
אבל הפצע שלה היה עמוק יותר. החריצים היו עמוקים יותר וגם גלי הים לא הצליחו לטשטש אותם. לטשטש עוד את הכאב.
היא רוצה לדבר והיא מתחילה לעשות את זה.
"אני זוכרת מה היה.
זה היה חבר טוב של המשפחה.
אני הייתי בת 4.
אני חשבתי שהוא אוהב אותי וככה מבטאים את זה. במגע.
זה נראה היה לי מוזר אבל כשרציתי להתנגד, המחשבה שהיתה לי בראש היא שאולי ככה מבוגרים מתנהגים. אולי אני צריכה להתבגר ולהבין שככה עושים ולא לעשות בושות עכשיו. האיש הזה הוא חבר של ההורים ואם אני אתנגד הוא יגיד להם שאני ילדותית."
"אני כבר בת 4", היה הקול הזה בראש "אסור לי להיות ילדותית."
אבל הלב שלי. הלב שלי עכשיו שאני באמת מבוגרת, יש בו כעס. אני יודעת עכשיו שככה לא מבטאים אהבה לילדה בת 4.
והכעס שלי הוא על האיש הזה.
האיש הזה ניצל את התמימות שלי.
האיש הזה עשה מה שלא ייעשה.
אבל יש לי עוד כעס.
יש לי כעס על עצמי.
איך הרשיתי לזה לקרות?
בראש שלי חשבתי שעדיף לשתוק. זה יעבור ואף אחד לא ידע ואף אחד לא ידבר על זה וזהו.
אבל בלב שלי. הלב שלי כמעט מתפוצץ. הלב שלי רוצה להגיד את זה לאימא ואבא ושאבא יהרוג את האיש הזה.
עכשיו שאני מבוגרת אני כועסת על הראש הזה שלי. שלא רק שאיפשר לאיש הזה אלא הוא גם עצר אותי במחשבות האלו מלספר לאימא ואבא.
"אז מה הפלא שאין לנו ילדים" אמרה סוזן לטום.
6 שנים שאנחנו מנסים להיכנס להריון ולא מצליחים.
אתה מבין למה?
כי הלב שלי לא רוצה להביא לעולם ילדה שבגיל 4 איש אחד יגע בה.
הלכנו לכל כך הרבה רופאים ומטפלים. כולם אמרו שאין לי בעייה רפואית.
המטפלים שאלו אותי. "את רוצה ללדת? את רוצה ילדים?"
"כן בטח שאני רוצה. אני רוצה ליצור משהו עם טום. אני רוצה להביא לעולם ילדים שאוהב ואתן להם את כל מה שיש לי לתת."
אבל התשובה הזאת היתה של המחשבות שלי. זה מה שחשבתי שאני רוצה.
הלב. זה סיפור אחר.
הלב שלי חווה בגידה של הראש שלי כשאני הייתי בת 4 והוא לא מוכן לקחת סיכון.
והגוף שלי. לא מאפשר לי אפילו ליהנות ממיניות.
"אני מצטערת טום. אני מצטערת על כל השנים האלו. אני באמת אוהבת אותך אבל מעולם לא...מעולם לא .." סוזן מתקשה להתבטא מול אהבת חייה, טום.
שניהם פורצים בבכי.
אז עכשיו בואי נעשה משהו.
אחת מכל 5 נשים מוטרדת מינית.
בואי נספר את הסיפור בשבילך, בשביל הלב שלך ובשביל כל האחרות שעדין לא הצליחו.
ובמפגש הבא במעגל סוזן פותחת בשיתוף.
במקום הבטוח שמרגיש כמו הבית הכל מותר.
מותר ללב להיפתח, מותר לראש להיות בלי דאגות ופחדים.
שנה אחרי נולדה לסוזן ולטום ילדה מקסימה- אמילי.
סוזן פתרה פלונטר פנימי שהיה לה בין הרגשות שלה למחשבות שלה. סיכסוך בין הראש והלב. היא הוציאה את כל הכעסים והעצב והיא שיחררה את העבר לטובת ההווה והעתיד.

טרילותרפיה הוא תהליך המאפשר לשמוע באמת את הראש ואת הלב. מאפשר ליצור בהירות פנימית.