עליה על נתיב המודעות – מציאת המצפן הפנימי

נמשיל זאת לתכנית לטייס אוטומטי. בתכנית זו יש נקודת מוצא, יש יעד, יש תחנות שצריך לעבור כדי להגיע ליעד אבל אין טייס. יש רק מערכת הפועלת על אוטומט לפי נוסחאות ודיאגרמות שהוזנו למערכת מראש. אפשר להתחכם ולהגיד שזה הטייס. אבל טייס זה יודע להתמודד אך ורק עם המצבים שהוזנו למערכת מראש. במידה וייפגש עם סיטואציה חדשה, הוא יוכל לקטלג אותה אך ורק על בסיס הנתונים שהוזנו בו מלכתחילה, וכל נתון נוסף לא יילקח בחשבון במערכת הנתונים הקיימת – דבר שעלול להביא לקריסתו בסופו של דבר, או במשל זה – להתרסקות המטוס.
גם חיינו שלנו מתנהלים על מערכת של ניווט אוטומטי. רק שבניגוד למטוס שעומד להתרסק – נורות האזהרה אצלנו כבר לא נתפסות כאיתות שצריך לשים לב אליו אלא רק כגורם מפריע שצריך להזיז אותו מהדרך.
עכשיו תנסו לדמיין שאתם יושבים בתא הטייס ליד הטייס הראשי. המטוס נוסע על אוטומט, הטייס ישן. ולפתע – אחת הנורות מתחילה להבהב. אין ספק שמשהו קורה פה. אתם מנסים להעיר את הטייס, אך הוא מתהפך לצד השני. עוד נורה מתחילה להבהב, ומתווספת גם קריאת אזהרה. אתם מטלטלים אותו קלות, אך הוא זורק נחירה לאוויר ומניף את ידו כאילו הייתם זבוב. מה הייתם עושים עכשיו? אבל באמת.. מה הייתם באמת עושים עכשיו? שופכים עליו דלי מים, מרביצים לו? צובטים אותו? צורחים עליו? כל הדרכים כשרות במצב כזה לא?
תרשו לי להוציא אתכם מתא הטייס ולהכניס אתכם למטוס שקוראים לו הגוף שלכם, ולדרך שאתם טסים בה החיים (ליעד אני בכוונה לא מתייחסת כי זה לא המקום לוויכוח פילוסופי אמוני). ועכשיו – אתם הטייס שישן. המערכת האוטומטית שלכם פועלת טוב, הזנתם לתוכה שנים של למידה וניסיון. אבל אין מה לעשות, חוק בחיים – הגיע גורם לא צפוי, מה המערכת עושה? מכניסה את האירוע לתבנית קיימת ומגיבה בהתאם, ברוב הפעמים הצלחתם להישאר ישנים וכלום לא התמוטט מסביבכם. אבל מה קורה כשהגורם הלא צפוי מהווה איום? הנורות מתחילות לאותת; כאב גב קל? קצת יותר מקל? יש משככי כאבים. לא מאמינים בתרופות?, שפעת קלה, נשארים יום בבית, גג יומיים; "צריכים אותי בעבודה". תאבון מוגבר, עוד סיגריה; "אני מת להפסיק, אבל הגוף שלי דורש את זה..", כאבי מפרקים, סחרחורות, מגרנות; עוד כדור. נשמע מוכר? הבנתם את הרמז? התעוררתם? אם לא התעוררתם עד עכשיו אל תתלוננו: כל הדרכים כשרות.
החיים במודעות לא דורשים מאיתנו להתעסק במדיטציה כל יום. הם לא דורשים מאיתנו לגור במושב, להתנתק מחברים/טלפונים/טלוויזיה, לשנות הרגלי אכילה או להפסיק לעשן. הם דורשים מאיתנו להקשיב לאיתותי האזהרה שהגוף משדר לנו. הם דורשים מאיתנו להתעורר.
מה נעשה כשנתעורר זו כבר שאלה אחרת. "הכל צפוי והרשות נתונה". ובחוויה שלי – לא ידעתי מה זו בחירה חופשית עד שחוויתי מודעות.
בהתחלה, זה קשה להתעורר, הרבה מגלים שהם התרחקו מהדרך שהתכוונו אליה בהתחלה, למזלנו – תמיד אפשר לחזור אליה ואף פעם לא מאוחר - אם אנו רק מוצאים את האומץ להודות בטעויות ואת היכולת לסלוח לעצמנו, וכשזה קורה, באורח פלא וכמו קסם לוקח פחות זמן לחזור לדרך הישר מאשר להתרחק ממנה.. מכירים את המצב בו הדרך חזור קצרה יותר מהדרך הלוך?
ואם שכחנו איך טסים? מה נעשה? כאן נכנס תפקידו של המטפל, וככל שהוא יותר טוב הוא ידע פחות מה טוב לכם וידע יותר איך לעזור לכם להקשיב לגוף שלכם ולפתח איתו דיאלוג מחדש. כי אם הגוף שלכם יודע שהתרחקתם מהדרך הנכונה, הוא גם יודע את הדרך חזרה.
דרך צלחה.