לראות ולהבין

זה נשמע מוזר, לא? מי רוצה לחזור על עקבותיו? אבל זה מה שקרה לי היום: הלכתי על שפת הים וכששבתי לנקודת המוצא ממנה יצאתי לצעידה, הלכתי בחזרה לאורך עקבות דרכי בהלוך.
המוזרות שבעניין היתה, שראיתי במו עיני היכן הייתי כמה דקות קודם. זה הביא אותי לחשוב שאנחנו כל הזמן נמצאים בנקודת זמן מסויימת ורואים אותה בלבד.
המפגש עם הוויה שקרתה לי באופן מוחשי וגלוי, שאפילו ניתן לגעת בה, יצרה בי את המחשבה שחשוב מאד לדעת איך לשוב על עקבותינו.
כל תנועת הושטת גפה שלנו נעשית מתוך הבנה קינסטטית של התנועה. אין לנו צורך להקדיש לזה מחשבה.
אבל אם נדע לבצע כל תנועה שביצענו קדימה, באותה מידת הקלות, גם בחזרה לנקודת המוצא, בכל נקודת זמן, נקבל תנועה מאורגנת, חסכונית, מודעת המבוססת על ידע ולא על המובן מאליו. זה מגדיל את הסיכוי לשפר את איכות התנועה שלנו ולהביא אותה לדרגה קרובה יותר לשלימות.
המוח שלנו מסוגל לקלוט בדיעבד מה עשינו. בנקודת הזמן שבה אנחנו מצויים, אנחנו בפעילות ותשומת הלב היא אל העתיד. רק על ידי ביצוע תנועה בחזרה, בתשומת לב, נלמד להשתפר.
אם נשים לב, לאחר מעשה, מה עשינו, ואיך עשינו, נדע לשפר את הטעויות שלנו (לדעתי אנחנו לא עושים טעויות. אנחנו עושים את הדבר הנכון בזמן הלא נכון לעשותו או בצורה פחות משביעת רצון).
כשחזרתי על עקבותי שמתי לב איך הטלתי את משקל הגוף אל תוך כף הרגל בכל שלב של הדרך. בדרכי חזרה, מתוך הבנת הנעשה, למדתי מה לעשות כדי שהטלת המשקל תהיה קלילה יותר ובנויה כך שתשפר את היכולת לשאת את משקל הגוף ולהתקדם קדימה.
המעקב אחרי תהליך העשיה, לאחר מעשה, מהנקודה שבה היא בוצעה לאחור משפרת את העשייה לעתיד לבוא.