אומנויות הלחימה השונות

אמנויות לחימה

אמנות לחימה היא מיומנות גופנית נרכשת, שעיקרה שיפור יכולת הלחימה בשעת קרב פנים-אל-פנים, אך מקיימת ערכים מוספים, כגון ערך אמנותי, יכולת שליטה בגוף, שיפור היכולות התודעתיות וכדומה.

אמנויות לחימה מהמזרח הרחוק- רקע

סין

סין, אשר נחשבת למדינה בעלת תורות ואמונות רוחניות מפותחות (בודהיזם,טאואיזם, תורתו של קונפוציוס) ובעלת אחת ההיסטוריות העתיקות והמפורטות ביותר בעולם, הייתה אחת הראשונות אשר פותחו בה אמנויות הלחימה.

היסוד לרובן החל להתפתח עם ביסוסן של ממלכות ראשוניות בסין בתקופת הקיסר הצהוב, כ-2600 שנה לפני הספירה. יסוד זה כלל לחימה בסיסית כגון היאבקות, אגרוף, סייף חרבות ולחימה בכלי נשק נוספים.

עד למאה ה-18, הדגש באמנויות הלחימה הסיניות היה לרוב על לחימה באמצעות כלי נשק, כאשר אמנויות שונות התפתחו בשני סוגים של הקשרים היסטוריים - במסגרות צבאיות לצורך לחימה צבאית (דוגמת לחימה עם חניתות ארוכות, שלימים היוותה בסיס ליצירת שינג אי צ'ואן), וביישובים מקומיים (כפרים, ערים ומנזרים) לצורכי הגנה עצמית.

הסגנון העתיק ביותר המתועד היסטורית בסין הוא שוואי ג'יאו (סגנון היאבקות והטלות), אשר התפתח עוד לפני המצאת הכתב, לפני יותר מ-4,000 שנה. ראוי לציין כי בעת המודרנית, אמנויות הלחימה הסיניות בכללותן עברו אבולוציה אינטנסיבית, ואינן דומות במראן החיצוני למצב שהתקיים בסין באלפי השנים האחרונות. החל מן המאה ה-18, כאשר החל מעבר הדרגתי בדגש שהושם במרבית אמנויות הלחימה הסיניות מעבודה באמצעות כלי נשק לעבודה ביד ריקה, השתנה גם אופיין ומראן החיצוני של אלה. מרבית אמנויות הלחימה הסיניות המוכרות כיום, עם כך, מקורן בשלוש מאות השנים האחרונות.

במהלך התפתחותן הושפעו אמנויות הלחימה הסיניות גם מאמנויות לחימה שמקורן בהודו. סיפור מפורסם (ספק אגדה) הוא בדבר נזיר הודי בשם דא-מו (בודהידארמה), שהגיע מהודו למנזר שאו-לין בסין (מנזר שאולין המקורי עליו מסופר נשרף לפני שנים רבות, ומנזר שאולין המודרני נבנה על ידי המשטר הקומוניסטי). בתהליך כלשהו אשר טיבו משתנה מאגדה אחת למשנתה, לימד אותו דא-מו את הנזירים בשאו-לין אמנויות לחימה, או לכל הפחות תרגולים בריאותיים, ששימשו אותם ברבות הימים כבסיס לפיתוח אמנויות לחימה לצורכי הגנה עצמית.


טענה רווחת ומוטעית היא שמקורן של כל אמנויות הלחימה הסיניות הוא במנזר שאולין. כאמור, אמנויות לחימה רבות התפתחו בנפרד במסגרת צבאות שונים בסין וביישובים שונים, ושאולין לא היה המנזר היחיד ששימר ופיתח אמנויות לחימה. אמנויות הלחימה הנלמדות בשאולין כיום, הן ברובן וריאציות מודרניות של וו-שו שיצר המשטר הקומוניסטי.

האדם המוכר והמפורסם ביותר במערב בהקשר של אמנויות לחימה סיניות הוא ככל הנראה השחקן ברוס לי, אשר ידוע בשל סרטי אמנויות הלחימה בהם הוא כיכב, וכן אמנות הלחימה שפיתח, "ג'יט קון דו" (דרך האגרוף המיירט, בניב קאנטונזי). שני שחקנים ואמני לחימה סיניים נוספים המפורסמים במערב נוספים הם הפעלולן, שחקן האופרה הסינית המסורתית, ובמאי קולנוע - ג'קי צ'אן, ו-ג'ט לי, ספורטאי מקצועי של וו שו מודרני תחרותי שהיה אלוף סין משך מספר שנים בתחרויות שונות של וו-שו מודרני.

רשימת זרמים באמנויות לחימה סיניות:

שיטות "חיצוניות" (לרוב יכונו בסין "וו-שו", ובמערב "קונג פו" / "גונג פו") : הונג גאר, הונג צ'ואן, פי גואה ג'אנג, צ'ואו ג'יאו (הרגל המנקבת), טאן טוי (הרגל הקפיצית),צ'אנג צ'ואן (אגרוף ארוך), נאן צ'ואן (אגרוף דרומי), דזה ראן מן (אגרוף טבעי), ווין צ'ון, פאן דזה צ'ואן, צ'וי לי פוט, מיזונג צ'ואן, סאן דה, טונג ביי צ'ואן, ג'ין גאנג בה שי.



שיטות המשלבות אלמנטים "פנימיים" ו-"חיצוניים": בה ג'י צ'ואן, טאנג לאנג צ'ואן (גמל שלמה), פוג'יאן באי חה צ'ואן (עגור לבן ממחוז פוג'יאן), וו-זו צ'ואן (אגרוף חמשת האבות הקדמונים), פאק מיי (גבה לבנה).

שיטות "פנימיות": טאי ג'י צ'ואן, בה גואה ג'אנג (וכן יין-יאנג בה פאן ג'אנג), שינג אי צ'ואן, אי צ'ואן, ליו חה שין אי צ'ואן, ליו חה בה פה, אי ליק צ'ואן, ותת-שושלות ווריאציות של אמנויות אלה.

יפן

ביפן קיים עושר רב של שיטות לחימה. עושר זה נובע מהחשיבות הרבה שהייתה למעמד הלוחמים ומהעובדה שהחברה היפנית הייתה נגועה באלימות קשה ובסכסוכים פנימיים עד לתקופת מייג'י (המאה ה-19). חלק גדול של שיטות הלחימה היפניות עסק בשימוש בכלי נשק. זרמים מחשבתיים ותיאורטיים רוכזו תחת הכותר ריו (Ryu). היו מאות זרמי ריו שהקיום והגניאולוגיה של רובם מתועד עד היום. התוכן המעשי של חלק גדול מזרמי ריו אלו אבד עקב חוסר תרגול.


רק חלק קטן משיטות וזרמי הלחימה של פעם עסק בלחימה בידיים ריקות וחלק זה עבר שיפור והתמקצעות ממש עד למאה ה-20.

עם כניסת הכוחות האמריקאים ליפן לאחר מלחמת העולם השנייה נאסר התרגול ברוב שיטות הלחימה העתיקות. שיטות חדשות וספורטיביות צברו פופולריות רבה (קארטה, ג'ודו וקנדו) שיטות אלו נקראות גנדאי בודו. עדיין יש מתרגלים המשמרים חלק מזרמי הלחימה העתיקים.

הקאטות (רצף תרגילים) בשיטות הלחימה העתיקות מכילות תמיד תפקידים לשני יריבים או יותר. חלק מהקאטות המודרניות, או לחלופין אלו שמוצאן מסין, מכילות רק תפקיד אחד כשהישום מול יריב אמיתי נלמד בשלבים מתקדמים יותר. בג'ודו השתמרו מספר קאטות משיטות ג'ו ג'יטסו עתיקות אשר למד מייסד הג'ודו. בנינג'יצו, כפי שהוא נלמד בשיטות שייצאו מטקמצו, מתרגלים קאטות ממספר זרמי לחימה (ריו) באופן העתיק.

קאטות השליפה של הקנדו נערכו באמצע המאה ה-20 כדי ליצור סינתזה בין ידע עתיק וצרכים מודרניים של המתרגלים.

פיליפינים

אמנויות הלחימה הפיליפיניות ידועות בשמותיהן: ארניס, קאלי או אסקרימה - שמות אשר בעצם כוונתם היא אמנות לחימה פיליפינית.

אמנויות הלחימה הפיליפיניות הן בעיקרן אמנויות של נשק והן מורכבות מטכניקות לחימה הכוללות שימוש של נשקים רבים כגון: חרבות, סכינים, מקלות ואף יד ריקה.

אמנויות הלחימה הפיליפיניות התפתחו בעבר כאשר הפיליפינים הקדומים נאבקו בכוחות הטבע, חיות פראיות ואויבים משבטים שונים. הארכיפלגו הפיליפיני מורכב מ-7107 איים והינו ממוקם בדרום מזרח אסיה במיקום אסטרטגי ביותר והינו עשיר במשאבים - בשל כך, רבים חשקו באדמה זו. בגלל זאת ובשל המגע עם תרבויות שונות (מטעמי מלחמה או מסחר) אמנויות הלחימה הפיליפיניות הן עשירות ומגוונות.

היות והיה צורך בהגנה עצמית כנגד שבטים עוינים, פולשים וכובשים, התושבים המקומיים של איים אלו פיתחו שיטות לחימה על פי צרכיהם. שיטות אלו הן המקור של הרבה סגנונות שונים באמנויות הלחימה הפיליפיניות, המיוחדות לכל אזור. כיום ישנן מאות שיטות וסגנונות לחימה פיליפיניות שונות.



אומנויות לחימה מודרניות

אומנויות לחימה מודרניות משלבות בד"כ מספר סוגים של אומנויות לחימה. כך למשל אומנות ה-MMA.

אומנויות לחימה פופולאריות נוספות הנלמדות כיום:

- ג'ו ג'יטסו ברזילאי
- לחימה משולבת / MMA.
- אגרוף תאילנדי - Muay Thai
- טאקוונדו
- אייקידו
- קונג פו
- טאי צ'י צ'ואן
- סיף