אומנויות לחימה פופולאריות

אומנויות לחימה פופולאריות
קונג פו
לקונג פו קוראים גם גונג פו (Gongfu 功夫)בניב סיני אחר. "גונג" (功) משמעו עשייה מתמשכת ו-"פו" (夫) משמעו אדם. ביחד נוצר מונח שאין לו כל מילה או הסבר בעברית או באנגלית ואף אינו שייך לאמנויות לחימה בלבד, אלא הוא צירוף כללי שמשמעותו יכולת או מיומנות שנרכשה תוך עשייה והשקעה לאורך זמן ממושך.
גונג פו הוא השם הכולל הנפוץ כיום לאמנות לחימה סינית. לאמנות הגונג פו קיימות שיטות וסגנונות רבים (למשל סגנונות החיות כמו שחלקכם מכירים מהסרט "קונג פו פנדה" - עגור, קוף, טיגריס, גמל שלמה וכו'). מהעבר ועד היום ידועים כ-2,500 סגנונות גונג פו (וו שו).
הסגנון אשר נחשב לעתיק ביותר, הוא סגנון האבקות סינית הידוע היום בשם שוואי ג'יאו Shuai-Jiao) ) מומחים מצביעים על שנת 2697 לפני הספירה, תקופת הקיסר הצהוב. שם השיטה בתקופה זו היה כנראה "צ'יאו טי" ( (Jiao Tiוהיא שימשה צבא הקיסר בלחימה נגד אויביו.
בתקופת השושלת ג'ואו 1122-256 לפני הספירה) הסגנון התפתח ונקרא ג'יאו לי Jiao Li והיה זה סגנון ששימש את הצבא הסיני. מאוחר יותר הוא הפך לסגנון של תחרויות שהתקיימו ברחבי סין בתקופת השושלת צ'ין (221-207 לפני הספירה).
כבר אז, כמו היום, התחרויות התקיימו על במות ליי טאי Lei Tai, בתחרויות קונג פו של מגע מלא - סאן דה (סאן שואו). באותה תקופה, המנצחים בתחרויות היו מוזמנים לשרת כשומרי ראשו של הקיסר. היום שואי ג'יאו נמנה בין היתר עם הכלים הנלמדים במשטרות סין וטאיוון. נכון להיום קיימים מספר זרמים עקריים בקונג פו (וו שו). אחד הזרמים המפורסמים ביותר הוא הזרם הבודהיסטי הנקרא "שאולין צ'ואן".
את ההתחלה של שיטות הלחימה הבודהיסטיות נהוג לייחס לנזיר מהודו בשם בודהידרמה (בסינית: דה מו) שהגיע למנזר שאולין בשנת 520 לספירה. מטרתו הייתה להפיץ את הבודהיזם בכל רחבי סין. הוא התקבל במנזר בודהיסטי הממוקם על הר סונג במחוז חה-נאן, ושם המנזר היה שאולין - "היער הצעיר", שם עסקו הנזירים הסינים בתרגום כתבים הודים עתיקים לסינית. דה מו (כך קראו לו הסינים) פיתח גרסה מחודשת של בודהיזם שהתקבל עי הסינים בזרועות פתוחות. הזרם החדש נקרא צ'אן (זן בביטוי היפני).

לפי האגדה, דה מו, נכנס למערה ושם תרגל מדיטציה במשך תשע שנים. לפי אגדה אחרת, הוא ראה את הבעיות הנפשיות של הנזירים שנבעו לעתים ממצב בריאותי תשוש שלהם וזה גרם לו לפתח תרגילי צ'י קונג מיוחדים, הידועים היום כמערך "אי ג'ין ג'ינג" ("ספר השינויים בשרירים ובגידים"), שהיו אמורים לפתור בעיה זו, או במילים אחרות- קטות (מילה יפנית) או ליתר דיוק "טאו לו" (מונח סיני מקורי) של "18 תנועות ידי הקדושים".
מספרים על עוד טכניקה שהוא השאיר - "שי סוי ג'ינג" - על שינויים במח העצמות. נראה ששורשיה ההיסטוריים של האגדה, בכך שבמאה ה-7 אחד מיורשי הקיסרות של שושלת טאנג, לי שימין, במאבקו "על הכתר" החליט להשתמש בנזירים אנונימיים ממנזר נידח ולא ידוע (כפי שהיה דאז המנזר של היער הצעיר). הם עזרו לו בצורה מאוד החלטית ומסורה.
לאבא הקיסר הציגו מידע שאחים אחרים של שימין קשרו קשר נגדו ולהפלתו. הקיסר אישר פעולות נגדם. לנזירי "היער השקט" התגברו בקלות על ההתנגדות של האצילים העדינים וביום אחד שימין נשאר היורש היחיד של הקיסרות. אחר עלייתו לשלטון שימין המשיך להשתמש בשירות המסור של הנזירים. ואלה שרתוהו בנאמנות שעליה הכיר להם גמול.
הקיסר מסר לידי המנזר רכוש רב, נכסים, אדמות ונתן לנזירי שאולין זכויות מיוחדות. הוא הודה להם בכך שיצא בהודעה ממלכתית על כך שהמנזר שלהם הוא המרכז הטוב ביותר לאמנויות לחימה. בין הזכויות המיוחדות שקיבלו נזירי שאולין היה אישור לאכילת בשר, אישור לשאת נשק ואישור להחזיק צבא פרטי של נזירים לוחמים.
מנזר שאולין מאז החל לשחק תפקיד פוליטי חשוב בממלכה והרבה להתערב בפעילות הקיסר והממשל. מנזר שאולין התפרסם והתחזק. במשך דורות הוא משך מומחים בלוחמה ונצבר בו ידע נרחב מאוד על שיטות לחימה ואימון. לפרקים ניסו הנזירים לארגן את הידע ויצרו טאו לו של סגנונות מחודשים. נכון להיום אין סגנון המכונה "שאולין צ'ואן", אלא קבוצה של שיטות לחימה, דרכי אימון וסגנונות שקשורים בדרך זו או אחרת לשאולין.


השאולין המודרני בסין הגדולה עוסק באיסוף, שימור והפצה של ידע זה. במהלך השנים התפצל גונג פו של שאולין לשיטות רבות שיצאו והמשיכו להתפתח בקרב העם: "גמל שלמה" צפוני ודרומי, "עגור לבן", "קוף", "נמר" ,לונג-הו (אגרוף ארוך),ג'ין גאנג בה שה, וינג-צ'ון (הסגנון הראשון שלמד אמן הלחימה ושחקן הקולנוע ברוס לי, שפיתח מאוחר יותר את ה-Jeet-Kune-Do ואת הבסיס לוו-ווי גונג-פו), הונג-גאר ועוד סגנונות רבים, שלכל אחד מהם מאפיינים ייחודיים.
זרם אחר שמוכר היום בסין הוא הזרם של הר אמיי (אמיישאן) - אמיי פאי וו שו. אזור זה של סין (מחוז סצ'ואן) תמיד משך אנשי רוח שעסקו בדאו ג'ייה - תורת הדאו של לאו טסה - ובבודהיזם. ההתבוננות הפנימית שבה הם עסקו דרשה מהם להתבודד או להתכנס במנזרים בודהיסטיים ודאואיסטיים באזורים הקדושים. שיטות אמון מפורסמות כגון שיטה דינאמית "12 עמידות אמיי" או שיטה סטאטית "6 סוגי העיבוד".
נזירי אמיי, בדומה לנזירי שאולין, אוספים ומפתחים גם היום את הסגנונות המסורתיים. ידועים 13 סגנונות עקריים של אמיי פאי הנפוצים היום במחוז סצ'ואן. הזרם השלישי של גונג פו (וו שו) הוא זרם וודאנג. מנזר וו-דאנג ממוקם על הר וו-דאנג שבמחוז חוביי במרכז סין. קיימת טענה כי שמם של ההרים ניתן להם לאחר שנזיר בשם ג'ן וו ששהה באזור השיג את התובנה של דאו ועלה לשמיים מול עיני הקהל. הרי וודאנג היו במשך מאות שנים מרכז חשוב להתפתחות תורת הדאו. באזור זה קיים ריכוז של מנזרי דאו. לפי האגדה המפורסמת ג'אנג סאנג פונג - יוצר שיטת "טאי צ'י צ'ואן", התגורר באזור זה. אבל נראה שלאגדה הזאת אין אחיזה במציאות והשיטה פותחה במקום אחר. זרם סגנונות וודאנג מאוד עשיר, מקורי ומשמעותי בהיסטוריית אמנויות הלחימה של סין.
במאה ה-16, דאויסט, מומחה בלחימה בשם ז'אן סונצי יצר סגנון ניי ג'יה צ'ואן - neijia quan, שמטרתו הייתה לעמוד מול שיטות לחימה של שאולין. הסגנון המפורסם ביותר היום מזרם זה הוא וודאנג צ'ואן, שנוצר בסוף המאה ה-15 על ידי דאויסט ז'אן שואוסין. ידוע גם סגנון קונמן צ'ואן הכולל חלקים מקודשים לחיות שונות. דרקון, טיגריס, פניקס ועוד. יש עוד סגנונות רבים בזרם הזה הנשמרים ונלמדים היום בסין.

בנוסף לזרמים העיקריים הללו, במשך מאות ואף אלפי שנים של התפתחות אמנויות לחימה בסין נוצרו ונשמרים עד היום סגנונות אחרים רבים מספור. כך משפחות סיניות בשם צ'ן, יאנג, וו, סון ואחרות יצרו זרם סגנונות טאי צ'י צ'ואן. סגנונות אלה יצאו מגבולות סין ומפורסמים היום בכל העולם. דונג חאי צ'ואן יצר במאה ה-19 את בה גואה ג'אנג או פא קואה (Ba Gua Zhang) המפורסם מתוך הידע שהוא צבר מרחבי סין. מספרים ששינג אי צ'ואן נוצר על ידי גנרל יואה פיי במאה ה-11, אבל כנראה בנה אותו מה ג'י לונג פונג במאה ה-18.
סגנון הונג-גאר שמייחסים למנזר שאולין הדרומי נוצר במשפחת הונג נקרא על שמה. אין עדויות המוכיחות ששאולין הדרומי התקיים בעבר הרחוק, נראה שהסגנון התבסס על טכניקות של שאולין שנודעו והתפתחו בקרב העם בדרום סין, שם הוא נפוץ, בעקבות הפלישה המנצ'ורית מצפון ובריחה של תושבים דרומה ממרכזי תרבות באזור הצפוני של סין. שיטות לחימה מפותחות שהם הביאו עמם דרומה התערבבו בסגנונות מקומיים וכך נוצרו סגנונות הונג ג'יה.