כשאין סיפור יותר- הסיפור שלי עם

לפני כחמש שנים, לכבוד יום הולדתי, יצאנו אני ורועי, בעלי האהוב, עם תומיה, התינוק שלנו, לכמה ימים בטבע. כנרת, ירדן, מעיין בהרים... זו הייתה הפעם הראשונה שיצאנו לישון בחוץ מאז שנולד תומיה. התרגשנו ושמחנו לחזור אל הטבע האהוב עלינו כל-כך, אל הירח, הכוכבים, המים זורמים.

אחרי ששמנו באוטו כמעט כל מה שהיה בבית יצאנו לסוף שבוע, ששבר הרבה ציפיות. תומיה בכה כמעט ללא הפסקה, לי היה קשה להניק עם הרוחות, היה לנו קשה אחד עם השני ועם הרצון שיהיה לנו זמן לעצמנו. זה היה אולי המפגש הראשון שלנו שבו החלומות והתקוות נפגשו עם המציאות הלא-פשוטה, לעיתים של ההורות.

בדרך חזרה, עייפים וקצת מאוכזבים, תומיה ישן והירח עלה מלא, בהיר ומדהים. החלטנו לעצור על גבעה במדבר יהודה קצת להרגיש את השקט, את המדבר, את עצמנו, לפני שחוזרים הביתה. רועי הוציא את הגיטרה, תומיה ישן על הרגליים שלי. שרנו, דיברנו על הקשיים שלנו, בלי להתלונן או להאשים, על הפחד והאכזבות, על החלומות והאהבה. היינו קרובים ובכינו. ידענו ואמרנו אחד לשני שעכשיו אנחנו יודעים שלא משנה מה יקרה יש לנו אותנו - לאהוב באמת, להיות שם תמיד אחד בשביל השני. יש אהבה והיא המון. אולי הכל.

ולא ידענו, לפחות לא באופן מודע, שיום אחר-כך הכל יגמר. וטוב שלא ידענו, כי אז בטח היינו עסוקים בלפחד ולדאוג במקום בלהיות באותו רגע מושלם.

*

יום אחר כך, שעתיים אחרי שרועי לקח את תומיה ונסע למכולת שבישוב ליד, נכנס הביתה שוטר ששלף כרטיס אשראי ותעודת זהות ושאל אם זה של בעלי. הוא התיישב וסיפר באריכות את פרטי התאונה שהסתיימו במשפט "שניהם נהרגו במקום".
הרגשתי כאילו שלפו אותי מתוך המציאות אל תוך שסרט שהוא לא שלי. אני חושבת שעד הלוויה המשפט היחיד שיכולתי לומר היה "זה לא יכול להיות."
מה שחיבר את כל החלום הנורא הזה למציאות, וחייב אותי להתחבר לגוף, לעולם שכאן, היה החלב שמילא את החזה וחייב אותי לקום כל כמה שעות ולרוקן.

אומרים שלא בוכים על חלב שנשפך אבל אני בכיתי המון. עם כל קימה בלילה, שבה לרגע עוד נדמה לי שקמתי להניק, ואז אני קולטת, ושוב המציאות החדשה מתנפצת בפנים ואני לוקחת בבכי את המגבת לרוקן לתוכה את החלב.

הסרט הזה הוא כן שלי. אלו היו החיים שלי. ואני נשארתי כאן כדי לחיות אותם. למה אני נשארתי והם הלכו? לא יודעת. אבל אני זוכרת שהיה שם רגע בהיר של בחירה - שאם אני כאן, נשארתי, ולא "הלכתי" איתם, אז אני כאן בשביל לחיות. ולא סתם, אלא לחיות הכי עמוק, הכי נכון, הכי אמיתי שאני יכולה.

מה זה אומר? אני לא יודעת.

סמכתי על הדרך שתגלה לי, על אלוהים, על הבריאה, על היקום... אם הוא לקח לי אותם - עכשיו שיראה לי למה השאיר אותי ומה אני אמורה לעשות כאן. אז עוד לא ידעתי שגם אני כאן בשביל לגלות לי, וש"הדבר" שנשארתי בשבילו - הוא קודם כל בשביל להיות מי שאני, במלואי, כאן בעולם הזה.

בבוקר שלפני ההלוויה ישבתי רגע עם עצמי - והרגשתי נהר ענק של אהבה זורם בתוכי, מוחשי, מלא אור ושמחה ועוצמה שכאילו לא שייכת לרגע כזה, רגע של הבוקר שלפני ההלוויה. אז הבנתי באופן עמוק, מוחשי וודאי את מה שעד אז למדתי ושמעתי,חוויתי רק לרגעים במדיטציה ויוגה - שהאהבה לא הלכה לשום מקום. שהיא בתוכי כל הזמן. איתם ובלעדיהם. האהבה היא בי. קיימת. היא חלק ממי שאני. איתם או בלעדיהם.

ושם התחילה העמקה של מסע חדש עוצמתי למלא יותר מכל מסע שהייתי בו קודם. המסע שלי אל עצמי, בעולם הזה שהם עכשיו לא נמצאים בו - לפחות לא באופן פיזי.

*

חודש אחר כך הגיעה לישראל ביירון קייטי. על פי התמונות שראיתי והספרון הקטן שקראתי, היא הייתה נראית לי אמריקאית מדי, טכנית מדי, שטחית מדי, שכלית, בלי לב, בקיצור היא וכל השיטה שלה נראו לא מתאימים לי בכלל. ובכל זאת בדרך שלא ברורה לי מצאתי את עצמי נוסעת מגילוי המצבה ביום השלושים למותם של רועי ותומיה, אל הכנס של ביירון קייטי בשפיים.

אלה היו יומיים משמעותיים ביותר שבהם החל להיבנות גשר ממערבולת המחשבות הכואבות אל דרך חדשה. ראיתי אישה שנמצאת במקום של חופש אמיתי, מעבר לסיפורים. וההשראה להיפגש עם המקום הזה שקיים בי - גדלה וחילחלה פנימה.

נוכחתי שהמראה החיצוני הטכני של "העבודה" הוא למתבונן מבחוץ בלבד, וברגע שצוללים פנימה נפתחים עולמות אינסופיים של לב, רוח, רגש, הבנות ותובנות מכל רובד אפשרי. ברגע שהסכמתי לשאול באמת, בתמימות, כילד שעכשיו מגלה את העולם, את השאלות לגבי אמונות ומחשבות מוצקות שהיו כעובדה בלתי מעורערת עבורי, וברגע שגם הסכמתי לענות באמת - לא מתוך האוטומט הרגיל – אלא מתוך התבוננות במה שמתקיים ברגע הזה - נפרצו חומות הבטון השומרות על הסיפורים שלי ונפתחה דלת גדולה אל החדש והלא ידוע.

המסע האינטנסיבי נמשך לו בין מנזר בודהיסטי בצרפת לבין למודי תניא אצל רב, בין התבודדות במערה בארונצ'לה שבהודו, לבין מורים, מטפלים וחברים פה בישראל. כל אחד מהם בדרכו נתן לי מתנות בלתי נשכחות לדרך. אחת הבחירות המשמעותיות שעשיתי באותו הזמן הייתה לנסוע ללמוד אצל ביירון קייטי בגרמניה.

*

ימים שלמים, מבוקר עד לילה, התגלו אחת אחר השניה מחשבות ואמונות שרובצות בתוכי, גורמות לי סבל, מכאיבות לי ומדכאות אותי: "זה תמיד יכאב", "אני צריכה אותם בשביל להיות מאושרת", "אני צריכה את האהבה שלו בשביל להרגיש שמחה/אושר/מלאות/אהבה", "אני לבד, תמיד אהיה לבד", "לא יאהבו אותי שוב באמת" - כל האמונות שאני צריכה משהו אחר ממה שקיים עכשיו בשביל שיהיה לי טוב, שהאושר שלי תלוי במישהו או במשהו שיקרה, או קרה, מבחוץ.

והיו מחשבות על העתיד, שכביכול אני יודעת מה יהיה בו (לבד, בלי אהבה, כאב שלא יגמר) כשלמעשה אין לי מושג אפילו יקרה מחר - ממש כמו שבאותו רגע מושלם על ההר יום לפני התאונה בו לא ידעתי מה יקרה. ראיתי שאני יכולה להמשיך להחזיק בכל אותן אמונות מכאיבות, להרגיש קורבן ולשקוע ברחמים עצמיים, ואני יכולה לחקור אותן ולראות מה מתגלה.

ראיתי שהסיפורים והמחשבות המכאיבות מתחילות להרפות ממני ולפנות מקום גדל והולך. כשחזרתי לארץ היו פה חברים, מורים, שותפים לדרך שעזרו ותמכו. חקרתי עשרות מחשבות בכל יום עם עצמי ועם חברים לדרך. היו תקופות בהן מילאו אותי תחושות החופש, האושר ושמחת המפגש עם האמת והיו תקופות ששקעתי אל הכאב, עזבתי את "העבודה" וחייתי את חוסר האמון, הספק ותחושת החוסר.

וברגע הנכון גם הגיע לחיי עוד מתנה גדולה. פגשתי אד- מטפל ומורה פשוט ומדהים (שי אור), והתחלתי לעבור תהליך טיפולי עמוק איתו בעיני הוא סוג של קוסם כל-כך אנושי. אני אומרת קוסם כי ככה זה. במקום בו אין שום אינטרס קסמים קורים. ביירון קייטי כבר דיברה על זה מזמן אבל עכשו חוויתי את זה בתוכי- מה זה אומר לצור מרחב מרפא אמיתי. מקום בו אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים לא בשביל שאשתנה, לא בשביל שאהיה אחרת, ולא בשביל שאחרים ישתנו. מקום בו יש אהבה ללא תנאי ומתוך האהבה הזאת שלא מבקשת דבר יש מרחב לצמיחה ולריפוי, אם נבחר בו. החל להפתח משהו חדש בהבנה שלי של מה זה אומר להיות מי שאני בעולם הזה. בחרתי ללמוד אצלו ותהליך הנתינה שלי לעולם הלך והעמיק עם הנתינה שלי לעצמי.
ושכזה נעשה ברור ומובן יותר בתוכי חזרתי גם אל "העבודה" ממקום חדש.

ממקום בו הפרידה מהסבל, ההרפיה מהסיפורים ויציאה מתחושת הקורבנות אינה הדחקה, היא לא להפסיק להתגעגע ולאהוב. אני לא מדברת על לשים "טיפקס" על הכאב ולחייך כאילו דבר לא קרה. אני מדברת על מפגש עמוק עם עצמי, עם מה שבאמת קיים. גיליתי מקום שבו ניתן להיפגש עם הכאב, שהוא לא שקיעה אל מערבולת אינסופית של מחשבות מייסרות וחיטוט בפצעים, והוא לא ניסיון לברוח ממנו, לפתור אותו, למחוק אותו או "להתעלות מעליו". במפגש כזה, גיליתי, יש חופש, אהבה אושר ועוצמה - גם כשכואב. כי יש לי את עצמי שנשארה פה, וזה טוב, גם אם הם כבר לא כאן.

מאז העמקתי בדרך הטיפולית אל כל רובד בו התעסקתי בחיי
למדתי (על עצמי) כיצד יכול הטיפול במים לסייע בצורה מופלאה בשיחרור טראומה, העמקתי את הלימוד הזה ואת מה שעזר לי נתתי למטופלים.
למדתי כיצד התודעה הגבוהה, הבהירה והנקייה שהקונדליני יוגה מביאה אליה עוזרת להרחיב ולהשרישבאופן מודע את אותו מקום של אהבה שלא תלויה בדבר אותה חוויתי כחסד באופן ספונטני בבוקר הלוויה.

היום אני חיה עם בן זוגי היקר מרדכי במדבר, ממש מול הגבעה בה ישבנו רועי, אני ותומיה בלילה האחרון שלנו יחד, ועוזרת לאנשים המבקשים לעשות דרך למקום חדש בחייהם
בעזרת מפגשים אישיים בשיחה בהם (ליווי צמיחה ו"העבודה" של ביירון קייטי), בעזרת קורסים וסדנאות המלמדים את "העבודה". בעזרת טיפולי מים המשלבים עבודת גוף ונפש בעזרת שעורים וסדנאות של קונדליני יוגה ובעזרת מסעות בטבע המובילים אל עבודה פנימית רחנית וריגשית.

מודה לבריאה ולכל המורים והשותפים לדרך.