הריקוד ודימוי הגוף בקרב נשים דתיות

לפי היהדות,האישה מצווה על צניעות. בצד הדרישות החמורות ממנה לצניעות קיימות גם הנחיות לגבר לשמור על סיפוק צרכיה ועל כבודה. הדעה היא שצריך לשמור על האישה מכל משמר ולכסות אותה במיני כיסויים, כיוון שהיא קלת דעת וכל מעיניה בחיים הם לפתות תלמידי חכמים תמימים ומסכנים ולהסיח דעתם מדברי תורה. כדי למנוע מתח מיני מסוים נוצרה הצדקה לדיכוי.

התנועה הפמיניסטית שהתחילה בראשית המאה במאבק להשגת שוויון לקבוצת הנשים, כקבוצה המקופחת משום היותן נשים, יצרה גם שינויים רדיקאליים במעמד האישה הדתית.

יוזמות בתחום האמנות ככלל,ובריקוד בפרט, הן חלק מה 'מהפכה' אשר מתחוללת בשנים האחרונות בציבור זה, ואפשר לייחס אותה למגמות של פמיניזם אורתודוקסי הרווח בין שורותיה ומאתגר את השקפתֿ העולם היהודית המסורתית. גישה זו איננה מסתכמת בדרישה לשוויון זכויות והזדמנויות בלבד, אלא גם מייצגת מהפכה רוחנית אשר מציעה קריאה חלופית של העולם, של האל ושל ההיסטוריה. פמיניסטיות מתנגדות להנחה שההלכה, בהיותה ביטוי לצו אלוהי, קובעת את מעמדם הגבוה של הגברים ביהדות ובתוך כך מפלה נשים לרעה. לטענתן, הפמיניזם האורתודוקסי מציע סדר יום אחר, ייחודי, הנותן קדימות לרגש הדתי ומתעקש על מערכת ערכים דתית פרגמאטית יותר, שנוגעת בחיי היוםֿ-יום.

ניסיתי יחד עם חגית,שותפתי למחקר, להבין את השפעת הריקוד על דימוי הגוף בקרב נשים דתיות. לשם כך, כדי להבין את הקשר בן הדימוי העצמי, הערכה עצמית ודימוי הגוף היוצרים את השלם של אישיותינו, הגדרנו את המושגים מתוך ספרות מקצועית (לא ארחיב בנושא).


במהלך המחקר יצרנו קשר עם קבוצה בירושלים, שהסכימה לשתף פעולה במחקר.

הגענו לשיעור בלט קלאסי. הופתענו מהנוכחות הרבה של המשתתפות. הצגנו את עצמנו והסברנו על הרעיון המחקרי והודינו מראש על שיתוף הפעולה. כמו כן ביקשנו את רשותן לצלם ולהסריט, אך נענינו בסירוב מפאת חוקי ההלכה, אך הורשינו להקליט אודיו. ערכנו תצפית באורך של 90 דקות, תוך כדי תיעוד התרשמותנו.

השיעור נפתח בריקוד מעגלי לצלילי מוזיקה יהודית דתית ,ארץ ישראלית. חלק מהנשים לבושות בטייץ ושמלות צמודות וחלקן לבושות טייץ עם שכבות של חולצות וחצאיות,כולן עם כיסוי ראש, למעט הרווקות. ניכרת רצינות בעבודתם שבאה לידי ביטוי בריכוז אחר הסבריה ודרישותיה של המורה. הנשים מרוכזות בעשייה של עצמן ואין מקום לפטפוטי סרק. הנשים עובדות מול מראה ענקית המאפשרת קבלת פידבק ובניית מודעות. הנשים קשובות ומנסות את התנועות הנלמדות ומבררות כל הזמן באמצעות המראה אם הן מתנועעות נכון. המורה דורשת מהן עבודה מדויקת ויורדת לדקויות בתנועת גוף עדינה ביותר. הבנות מתעקשות ולא מוותרות עד שמצליחות. בתרגילים ברמת קושי גבוהות במיוחד המורה מדרבנת להמשיך ולא להישבר "זה הכול עניין של החלטה" היא אומרת,וכמעט שאף אחת לא נשברת ומחזיקות מעמד עד סוף התרגיל.

מתוך השאלות שהעלינו בפניהן מצאנו ארבע קטגוריות, על פי הן ניתחנו את המימצאים. אציג את סיכום הממצאים בכל קטגוריה כפי שאני רואה אותם.


הסיבות להשתתפות בשיעור מחול

היחס שבין הנשים לריקוד- מעצם היותן נשים דתיות, יוצר משולש הבנוי מאישה-ריקוד-דת, ומנסה להתאים את הריקוד לאמונה, לראות בריקוד לא כדבר שפועל ,מתנגד וחותר נגד הדת, אלא עולה בקנה אחד עם האמונה, עושה את יהודית שמחה , את תחיה ורחל כמאמינות טובות יותר, את נאורה משחרר מלחצים והופך אותה לפתוחה יותר ומעלה ומחזק את מקומן כנשים דתיות. בשוליים נשמעים קולות מחאה מאד מתונים ושקטים. תחיה מדברת על מה שנמנע ממנה כילדה תמה, מכורח התכתיבים הנוקשים של המסגרת בה חיה, מרים מייחלת לתת ביטוי והכרות טבעית עם גופה תוך התייחסות אליו בגוף שלישי, כאילו לא היה חלק מעצמה. הריקוד עומד כאנטיתזה לכל צורת החינוך שלהן וממה שמצפים מהן כנשים, כאימהות. יש פה רציונאליזציה לראות בריקוד איזושהי חוויה אקסטטית להתחבר עם אלוהים " הריקוד מאפשר לי להתפלל בכל אבריי ובנפש".



השפעת הריקוד על חיי היום יום

הריקוד הוא אמצעי לקשר עם העצמי. הריקוד מחבר ומשפר את חייה בחיי היום יום " נהייתי גמישה יותר מכל הבחינות". דרך הריקוד נשים נפתחות לדברים חדשים – הריקוד הוא אמצעי לכניסה אל תוך העצמי, חשיפת שכבות ורבדים באני הפנימי " זו דרך שבאמצעותה אני יכולה להגיע לעומקים בתוכי".

הריקוד גם כלי המחבר את האישה אל האמונה " אני יוצאת מהסטודיו שמחה ומחוברת לקב"ה ומאושרת ברמות גבוהות מאוד".

מתקיים מיקוד לגבי האספקט הפיזי המתבטא בתנועה,כושר, שרירים, יכולת פיזית לרקוד ולזוז. לאן המקום הזה מוביל אותה? לחלק זה נותן חוזק, בטחון עצמי, סיפוק עצמי, לחלק אחר זה מתחבר עם משהו רגשי, אני פנימי, עם עוד רבדים שיש להן, שלא יכלו לתת להן מקום. ויש כאלה שהריקוד מייצג את התועלת שבספורט "זה בריא לי ולמשפחתי" ויש החלק שעוסקות ברוחניות. זו המשמעות והחיבור בין הריקוד ודימוי הגוף והקשר בין הריקוד והאמונה.


חיבור בין ריקוד ואמונה

המסע מתבטא יותר במובן הדתי של הרוחניות. ישנן נשים שביטאו אמונה כמשנה סדורה של חוקים וכללים של "עשה ואל תעשה" והמסגרת הזו גרמה לריקוד להיכנס לתוך המשנה הזו, כמשהו שהוא ייצרי. זה לא עולה בקנה אחד עם תפקיד האישה. נשים אחרות מתחברות לרוחניות ניו-אייג'ית ומדברות על חיבור גוף - נפש " אני מרגישה זורמת ונפתחות לי חסימות לגבי הגוף שלי".



הקונפליקט עם העדה החרדית/דתית בהקשר לשיעור מחול

יש ניסיון של הנשים לטשטש את הקונפליקט, אבל למרות המיעוט בתשובות לנושא התשובות שקיבלנו מאד עוצמתיות. עולות שאלות של צניעות, שאלות של כבודה של בת מלך פנימה, סמכות הורים, של מותר ואסור. הפיתרון – מותר לי, אני יודעת את הגבולות שלי, אני יודעת עד איפה מותר בתוך מסגרת הריקוד הזו.

יש פה גם קול של פגיעות, של נשים שנלקח מהן משהו. אור מדברת על "קריעה". ביהדות קריעה היא סמל של אבל, קריעת המת מהחיים. זו מילה מאד טעונה, ואם היא משתמשת בה - היא מתכוונת לכך.

יש צורך של הנשמה והגוף ומה שנחשב שלא צנוע ואין לו מקום. זה מעבר לקונפליקט, היא מסכנת את קיומה במסגרת הזו אם תתן דרור לחלקם והיא שמחה שמצאה מסגרת מתאימה. כל עוד הריקוד עונה לתכתיבי הצניעות, משרת מטרות בהיותן נשים דתיות, נשואות זה נותן הרשאה לרקוד.



מתוך תשובות הנשים עולה ריבוי קולות. יש את הקול של הקולקטיב והקול האינדיווידואלי, משום שכשהן מדברות על הסיבות להשתתפות בשיעור מחול תחיה אומרת:" אני מתחברת לקב"ה דרך גוף ונשמה,אני לומדת על ביטול הישות דרך הריקוד ", זהו קול חזק ויש בו משהו מאד אוטנטי. אחר כך נשמע קול מחאה שקטה "אף פעם לא רקדתי וחבל אין סוף", לעומת קול שמכשיר את הריקוד ורותם אותו לאישה הדתיה המאמינה "דרך הדת וההלכה הם הדרך הטובה שבחרתי לעצמי", " אני מרגישה שאני עושה מה שה' רוצה". אור מדברת על קריעה, היא לא מצאה מקום ואופן לביטוי עד שהגיעה למסגרת מתאימה לצרכים הנפשיים שלה לרקוד שנחתכו בילדותה.



פגשתי קבוצת נשים שהמניעים שלהן הם שהן אוהבות לרקוד וכל אחת נותנת את הפרשנות שלה. בסטודיו, בינן לבין נשים אחרות, רחוק מעינו של גבר, הן מרשות לעצמן לתת ביטוי ליכולות ולחיבורים המתפתחים מיצרים. הן נחשפות לעיני נשים חילוניות הצופות בהן בשמחה ורוצות לחלוק איתנו את שעובר עליהן.

הנשים נעות על הרצף של מיקום הריקוד בחייהן במספר קטגוריות: הריקוד הופך לאמצעי כקשר עם העצמי, ככניסה פנימה אל תוך העצמי, כמחבר ומשפר את האישה בחיי היום יום והריקוד כמשהו שמחבר אותה אל האמונה.

בהשפעת הריקוד על דימוי הגוף אצל האישה הדתית הנבנה באמצעות ריקוד ישנם תכנים התורמים בהתעוררותה את החיוניות והיצירתיות שבעבודה רוחנית. הגבולות הרוחניים מתרחבים בפעילות הריקוד. תחושת העצמה מתבטאת במודעות עצמית,אסרטיביות,ביטוי עצמי,חיוניות ושחרור. חלק מהנשים מתייחסות לגוף כאל ביטוי של שליטה ופיתוח יכולות בתרגול. יש חיבור בין נתוני הגוף והריקוד – זה חלק ממרכיב השייך לדימוי גוף.



לבסוף,מעצם העובדה שבקהילה חרדית נשים בירושלים משתתפות בחוג בלט, ריקודי בטן ואימפרוביזציה, דבר שלא עלה על הדעת בעבר, יכול להעיד על פתיחות בהתייחס למה מותר לאישה דתית.

לא חקרתי את התופעה ואני לא יודעת מהו גודלה של התופעה, אבל מעצם קיומו של כזה מקום אני משערת שישנה דרישה לכך, והסכמה של לתת את הפעילות הזו. מתקיים מרחב בעולמן של נשים עם נשים, לעשות דברים שמזוהים עם העולם החילוני, תוך התאמה לעולם הדתי. אגב שמדובר בשיעורי בלט לכל דבר, ישנה התאמה בלבושה של האישה החרדית כמו שבחוף הים אישה חרדית תלבש חלוק.

מצאתי כי סוג כזה של ריקוד משמש לנשים מקום לביטוי עצמי ואישי, מסע רוחני, איזושהי יכולת לביקורת בחברה בה הן חיות, אם כי בצורה מאד צנועה ומרומזת, ותוך כדי הניסיון שלהן להראות עד כמה אין סתירה בין מה שהן עושות לבין העולם הדתי. ישנה ביקורת על דיכוי ההיבטים האלה בתוך העולם בו הן חיות.