חכמת הקבלה, היא הדבר שהכי עניין אותי תמיד. בגיל צעיר התחלתי ללמוד אותה לבד, בעצמי. לא הבנתי כלום ממה שקראתי. לאחר צפייה בסרט "מטריקס", התחלתי מסע אישי בהתוודעות לחכמה זו וסודותיה. מסע שנגמר, או אולי בעצם התחיל, לא מזמן. היום אני מבין, שהסוף ידוע. מה שלא ידוע לאף אחד, הוא האמצע. שם, מתחילה כל החוויה.
לא יודע למה ומדוע, אבל
קבלה, תמיד עניינה אותי. בכלל אלהים, עניין וסקרן אותי מאוד. מגיל צעיר חפשתי תשובות דרך בית חב"ד, או בית הכנסת השכונתי, אבל לא מצאתי. לא קבלתי את הפתרונות השונים למה שרציתי לפתור: בשביל מה אני חי? יש או אין אלהים? מה קורה לאחר שמתים?
פה ושם, יצא לי לעיין בספרי קבלה, אבל לא הבנתי מילה. אם בגלל הארמית ואם בגלל הניסוח הבלתי מובן, אבל הרגשתי, ששם אמצא את התשובה. את התשובות. במהלך השנים, למדתי דברים רבים במדע ואף סגנונות של עידן הניו אייג' וניסיתי לחבר קצוות בין נקודות ודברים שנראו לי דומים. שייכים. שוב, לא הצלחתי. לא כמו שרציתי להצליח, בכל אופן. קצת לפני שחשבתי לעצמי שאולי יש בעולם "דברים נסתרים, שלא נבין לא נדע", כדברי השיר, ראיתי סרט חדש שיצא באותו זמן לקולנוע: "המטריקס". כאן, הכל התחיל להשתנות.
הסרט, גרם לי לחשוב המון. לתהות המון. אולי באמת אנו סוללות? בדימוי כמובן. מי יודע, אולי באמת ישנו מימד אחר, עליון יותר, שבו חיים אחרת ומרגישים אחרת? כדי לדעת את התשובות, חפשתי לראשונה בחיי, היכן לומדים קבלה. לאחר הרצאה במרכז לקבלה של ברג, חזרתי מאוכזב. ניסיתי שוב. וזה לא יכל לקרות טוב יותר... כי יום לאחר ההרצאה, חלפה לידי מישהי ברחוב ומסרה לי פלייר בחיוך, המזמין אותי להרצאת מבוא במכללה ללימודי הקבלה שבתל אביב. הגעתי והבנתי: זה כן בשבילי.
את ההרצאה העביר בחור צעיר בשם רונן דבח. היא עסקה בחכמת הקבלה ובשאלות שבדיוק שאלתי את עצמי על תפיסת המציאות, חופש הבחירה ועוד. התחלתי להגיע לקורסים שהוא העביר עד שלצערי, נסגר המקום. המשכתי ללמוד לבדי ובעצמי, עד שלאחר כמה שנים, בשנת 2010, התחלתי להגיע לשיעורים במרכז של בני ברוך שבפתח תקווה ולבית קבלה לעם בתל אביב. לקחתי כמה שיעורים בקמפוס שלהם לקבלה והפסקתי לבוא. ויתרתי על הכסף גם. מאוד לא אהבתי את הסגנון של המקום, בעיקר לאחר שנררשתי לשלם עבור כל פעילות כמעט, להעביר דמי מעשר, לקנות ספרים ועוד. גם לא אהבתי את התרבות הכללית במקום ועזבתי. את רונן דבח, שהיה חלק מהארגון והמרצה הראשון שלי לקבלה, דרך המכללה שבתל אביב, לא מצאתי שם. מסתבר שהוא עזב את המקום, כמו רבים אחרים בזמן האחרון, שלא רוצים להיות חלק ממנגנון של תקנון התנהגותי, לשרת את מפעל ההפצה ולהיות תחת עיניהן של וועדות החברה והמשמעת שבמקום.
שוב נותרתי לבדי. שוב התחלתי ללמוד לבד עד שצץ במוחי רעיון: ללמוד יחד עם חברים, בלילה, מידי פעם. לקרוא בספרים, במאמרים, בספר הזהר ובתלמוד עשר הספירות ולהקים לעצמנו קבוצה קטנה. קבוצת לימוד. מי שרוצה שיצטרף. בהתחלה היינו 2, אח"כ 3, לאחר מכן 5 וכיום אנחנו כבר כמעט 10 חברים. אנו לא שייכים לשום ארגון, לא רוצים להיות תחת שום מנגנונים, תקנונים, תשלומים, וועדות וארגונים גדולים. ברגע שלומדים קבלה תחת ארגונים גדולים, זה כמעט תמיד נגמר לא טוב. קבלה, היא רעיון שאינו נדרש לממסד. לרב. אין צורך בלרקוד לשירי עם רוסיים בכנסים ואירועים ולהתחנף לכל מיני ראשים ודוברים של "מפעלי ההפצה" או ל "חברים נחשבים". כשלומדים קבלה, עדיף לא להיות תחת ארגונים שעלולים לדרוש את רכושך ולהפעיל עליך לחצים שונים ומשונים. קבלה, היא רעיון. הרעיון הוא: ללמוד יחד, כדי להגיע לאיחוד.
אז אנחנו לומדים יחד. כל פעם בבית אחר. מידי פעם בתהחלה, אחד החברים מצא מקום שאליו אפשר להשתייך ולהצטרף, אך מנעתי זאת וכולנו שמחנו לבסוף שלא עשינו זאת. שוב, אין צורך בארגונים או לימוד דרך רבנים בערוצי הטלויזיה. ללמוד יחד, זה כל העניין, בלי הערצה של רבנים, קבוצות בשם כזה או אחר וכדומה. את הלימוד אנו עושים בעזרת כתבי בעל הסולם, שהשאיר אחריו את כל מה שצריך כדי להתקדם בדרך וכבר כמה זמן שאני מרגיש שסוף סוף, עליתי על הדרך הנכונה!