כוחו של התיאטרון

ימים אחדים עברו ממופע הסיום של סדנת התיאטרון אותה אני מנחה.
כעת יושבת וחושבת על העוצמות שהיו בה,על העוצמות שיש בין שפת התיאטרון לחומר האנושי.
מה יש בו בתיאטרון שמצליח לפתוח את המחסומים,לפרוץ את הסכרים ולגרום לזאת להתחיל לצחוק, לזה להתחיל לדבר באסרטיביות ולזאת להתחיל לחלום חלומות?
מה יש בשפה הזאת הבלתי אמצעית שיוצר את הריפוי מבלי לטפל בדבר?
חלק מהתשובות ידועות לי.עדיין אני מוקסמת.
בד"כ העבודה עם שפת התיאטרון נעשית בקבוצה.וקבוצה זה כח,לטוב ולרע.
בין משחק לדינמיקה קבוצתית אנשים לומדים להכיר האחד את השני.בתוך ההכרות הזאת יש לגיטימציה לכל הרגשות.מותר להתבייש מותר להתרגש, יש עוד נבוכים שכמותי בקבוצה, שותפות הגורל מאפשרת להרגיע את הפחד או את הבושה ופתאום יש חשק להעז.
כולם עושים מאמץ להתגבר, כולם משתטים, מותר להשתטות. יש מקום שבו מותר להשתטות ואין צורך בביקורת העצמית. יש מקום בו הקשיים שלי מקבלים במה ויכולים להפוך גם למצרך אומנותי.
ומתוך הלמידה של שפת הבמה כל עניין של מה בכך בהלך החיים מקבל זרקור הממקד את מהווינו.
הקונפליקטים בחיינו הופכים לכלי ליצירה, הדרך שבה אנו מצחצחים את השיניים,ישנים ,הולכים, חושבים , הופכת למשמעותית כדי ליצור על הבמה. אנשים בחיינו הופכים למקור השראה לדמויות שנשחק, המקומות בהם אנו שוהים הופכים לכלי עזר באירגון החלל הבימתי, הדמיון שלנו מתחיל לפרוח, הרגשות שלנו הופכים למצרך חיוני וחיובי למופע.
וכך, כל חיינו בפשטותם ובמורכבותם.הופכים לחומר ביד היוצר, פתאום אנחנו מדברים את חוויותנו אך בשפה אחרת. פתאום אנחנו מקבלים זוית ראיה שונה על מה שהיה קודם קשה או שיגרתי. ואז נוצרת תחושה של מעוף בנפש.בין אם ניגע בעומקים ובין אם לא. ברגע שישנה התמסרות לחומרי השפה התיאטרונית נוצר הקסם.כי נוצרת דרך חדשה להביע. כי מותר לחזור למקום הטוב שהיה לנו כשהיינו ילדים ופשוט לדמיין ולשחק. ופשוט להתרגש או לדמוע או לצחוק ומותר גם לחשוש גם להתנגד. באוירה תומכת יש לכך מקום והוא נטול ביקורת. לכולם מותר וכולם רוצים עוד. כשמתקלפת שיכבת הביקורת נוצרים חומרים אומנותיים טובים, הפידבקים מעודדים הביטחון מתעצם ואז...כבר אפשר להתהלך עם העוצמות הללו גם מחוץ לחלל התיאטרון,גם בעולם שבחוץ.
ובסופו של תהליך, כשמגיעים לעמוד מול קהל, אנחנו כבר מפעילים היטב את הילד שבנו וכל שנותר הוא להנות ולגרוף את מחיאות הכפיים.
ותודה לתלמידיי שלימדו אותי למקד את המהות שבתהליך.שהתרגשו והתמסרו על הבמה וריגשו אותי כ"כ. אפשר לדבר על התיאטרון עוד רבות אך בסופו של דבר-החומר הוא ביד היוצר.