סווטלודג`-SWEATLODGE- טקס אינדיאני עתיק יומין לניקוי וטיהור הגוף והתודעה

בערב גשום אני יוצאת לחפש משמעות נסתרת. ואיפה כדאי למצוא את הנסתרת אם לא בתרבות האינדיאנית המסתתרת משאר העולם?!

זה ט"ו בשבט גשום וגם ירח מלא, השמים הם הגבול, אבל אני בוחרת להישאר קרוב קרוב לאדמה, בוחרת בטקס הסווטלודג'. אני מתקשרת למאדור לבדוק אם אכן האירוע מתקיים גם בתנאיי חורף אלה, מאדור צוחק, דבר לא יעצור אותו מלקיים את הטקס.

"יותר טוב בגשם" מאדור אומר לי מבסוט, ואני ממשיכה כמו ציידת הרפתקאות בדרכים המעורפלות אל מטע אבוקדו בו יתרחש טקס הסווטלודג' כמובטח. . בניתוח מילולי קצר אני מפרקת את המילה ל: סווט – זיעה ו לודג' – בית הארחה, (נשמע מסריח, לא?!) אבל אני מנסה להפגין קור רוח, למרות שאני רווית אדרנלין. שלא תבינו לא נכון, זה לא שאני אוהבת להזיע, אבל משהו בי אומר לי שיש בסווטלודג' הרבה יותר מלחות וריח.
כך בתוך המושב, במטע אבוקדו ירוק, בין טבע מנותק לשמים שמתחילים להתבהר, מאדור ועוזרו, מבעירים מדורה ושמים בה אבנים גדולות כמו תפוחי אדמה בל"ג בעומר. פלשבק מהילדות, ל"ג בעומר, בדיוק כמו אז אני מתהפנטת מהאש ושוכחת מכל מי שסביבי. המבנה נראה כמו שילוב של אוהל בדואי עם טיפי אינדיאני ועגול קצת כמו איגלו אסקימוסי, שמיכות עבות וצבעוניות מכסות את המבנה, נועדו לאטום אותו, לנתק אותנו עוד יותר מהעולם החיצוני ולקרב אותנו לאמא אדמה. רגע לפני שנכנסים, אחד אחד אנחנו עוברים טקס הטהרות קצר מול האש. ואני עומדת להתפוצץ מרוב סקרנות וצפייה.

אנחנו נכנסים פנימה, נושאים ברכה אינדיאנית, מנסים להביט ולקלוט מה קורה בתוך החושך הגדול שבפנים. אי אפשר לראות כלום וזה חלק מהקללה והברכה שבטקס. כבר בשלב הזה אני מרגישה לא בנוח, החושך הוא מוחלט ואני פוחדת ממנו, אולי בגלל שהוא מאלץ אותי להביט פנימה. אבל הטקס דבק במטרתו ומראה לי דרך שונה של התבוננות. לא בנו לכאן לכייף, הכיף הוא אחר כך, ההרגשה שאחרי... עכשיו מתמודדים. אנחנו שותקים, כל אחד לעצמו, כל אחד בשלו וכולנו ביחד, מנותקים מהחיים כמו שאנחנו מכירים אותם והכי קרובים שאפשר לעצמנו ולאמא אדמה.

אחרי השקט באים שירים וגם ברכות. למרות שחלק מהשירים בשפה האינדיאנית שכמעט ונעלמה מהעולם, אנחנו חוזרים אחרי המילים ומרגישים את המשמעות. לכבוד ט"ו בשבט אנחנו מברכים את העצים ואת האדמה שעוזרת להם לגדול. האדים והחום מורגשים באוויר וממלאים אותו, עד שהם האוויר שאנחנו נושמים. נטיפי זיעה נוטפים ממני, זאת לא זיעה מהסוג שאני מכירה. הזיעה הרבה מוצאה איתה כעס, שנאה עצמית, פחד – היא מנקה את כל המטענים הרגשיים, את כל מה שאני רוצה להוציא, אני מוציאה עכשיו בעזרתה של הזיעה. בגלל החום, האדים, ההתנקות והזיעה, אני נשכבת על האדמה, מקום המפלט והקור האחרון שנותר לי. האדמה מחבקת אותי בחזרה, נדבקת אלי, אוהבת. אני קצת כמו שורשים של עץ, צריכה את האדמה יותר מתמיד. אני מרגישה חלק מעולם הטבע המופלא הזה כמו שלא הרגשתי אי פעם. אנחנו נוטפים זיעה של מחשבות יומיום ומתנתקים מכל מה שמטריד ומציק, כאן אנחנו נבלעים בבטן האדמה והתנאים לא מאפשרים לחשוב, לתכנן או כל אותן פעולות שאנחנו עושים תמיד, ומפריעות לנו להנות מהרגע. סביבי נושמים אדים, בוהים פנימה, נבלעים, מזיעים את הפחדים, מתרוקנים ומתמלאים באנרגיות חדשות, הישר מאמא אדמה. החושך והעשן מגרים את העין, אבל הם רק תירוץ - שערי העיניים שלי נפתחים וסכר של מחסומים נפרץ, דרך הדמעות אני מרגישה איך ערמות הרגש שלי רוצות לצאת החוצה. הדמעות משתלבות עם הזיעה במעין חגיגה של לחות וריח לכבוד הסכך שנפרץ. אני בוכה. אחר כך נרגעת, הפנים רטובות מבכי וזיעה וקשה לדעת ממה יותר, תחושת הקלה אופפת אותי ואני מתחילה לצחוק.

אני נפלטת החוצה מהסווטלודג', דרך פתח קטן שמשמש לנו דלת, זה מרגיש כאילו נולדתי עכשיו. אני נשכבת על האדמה הלחה והקרה, ליד המדורה הבוערת והחמה, אני מרגישה את שתיהן מקררות ומחממות אותי במקביל. הדמעות והזיעה מתייבשות, אני מחייכת חיוך שיודע שהכול יסתדר, הכול כבר מסתדר. ואני מרגישה נקייה מבפנים ומלאת בוץ מבחוץ, מזכרת נחמדה מטקס הסווטלודג' ומאמא אדמה. מביטה בירח העגול והבוהק, גם העננים והרוחות, נדמה לי שהם מנסים לומר לי משהו. הראש מעצם תפקידו מתחיל לחשוב, אבל הפעם הראש שלי חושב יותר לאט ופחות מחשבות. המחשבות יותר ממוקדות, בהירות כמו הירח. את השאלות שעולות בי אני מפנה לעולם, ואני יודעת שאקבל עליהן תשובה באחד הימים. בזכות הסווטלודג' שרוקן אותי ממחשבות ישנות, מתנגן בי שיר, ומילותיו הן הדרך הכי טובה שלי להסביר את חווית הסווטלודג' - "ונדמה לי שבכיתי ונדמה לי שעכשיו, מצטיירת בי, מתבהרת בי תמונת מצב" (שלום חנוך).
הכותבת: נגה פסו כותבת פה ושם על סדנאות וארועים אלטרנטיביים