מדינת החלומות או מדינת המלחמות

כמעט לכל אחד ואחת מאיתנו יש קרוב משפחה ו\או חבר בחו"ל, וכולנו חווינו את רגשות הגעגוע הנוראיים הללו שסוחטים את הלב והדמעות בכל שיחת טלפון, והמתנה ארוכה למכתב חוזר והיום בזכות האינטרנט זה הרבה יותר מהיר וזמין, אך הגעגוע לא השתנה והכאב נשאר אותו כאב. כן ישנם דברים שלעולם לא ישתנו, ולא משנה כמה מתקדמים אנחנו עם כל המודרניזציה. טרם מצאו פתרון לגעגועים ולדמעות והכאבים, ולזה ישנו פתרון אחד ויחיד על ידי צמצום פער המרחק בין אותם אנשים שאנו אוהבים.

הייתה לי דודה שאותה אהבתי הכי בעולם, היא הייתה הדודה הכי הכי מכולם. היה לי קשר כל כך קרוב ואמיתי והיא הבינה אותי כמו שאני הבנתי אותה, והיינו מתכתבות המון. היא אהבה לקבל את מכתבי ובנה אף אמר לי יותר מפעם שהיא מחכה כל כך למכתבים שלי. הוא קרא למכתבים ששלחתי לה מגילות, כי הייתי כותבת דפים על גבי דפים והיא נהנתה לקרוא אותם, זה מילא אותה שם במרחק מחיק המשפחה. כן היא הייתה גרה באמריקה הרחוקה. כשהטלפון היה בבית מצלצל הייתי הראשונה מזנקת עליו ועונה, אך כשזה היה קורה הדמעות היו חונקות את גרוני ובמקום לדבר עם דודתי היקרה, הייתי מתפרצת בבכי ואותה זה היה מצער כי רצתה לדבר ולשמוע את קולי, ואני בבושתי מרוב התרגשות התפרצתי בבכי. מה לעשות הגעגועים עשו את שלהם וזה היה מאוד קשה, האמת שהיו צוחקים עלי איך ששמרתי את הטלפון שאף אחד לא יענה כי אני רוצה להיות הראשונה ועם הדודה לדבר, ובמקום לדבר איתה היא שמעה אותי בוכה.

ככל שהשנים עברו והיא שם רחוקה בארץ זרה, ההרגל לא עשה את שלו כמו שאומרים וזה כאב יותר ויותר והגעגועים גברו יותר אף הם, וזה רק היקשה ולא הקל עד שיום אחד זה נגדע. הייתה לי הזכות לדבר איתה ממש בסמוך לניתוק הסופי שנכפה עלי. בדיעבד הייתה זו השיחה האחרונה, היא התאמצה להישמע טוב כתמיד, אך הרגשתי אותה והכרתי אותה היטב הלא אני מכירה את דודתי לא מהיום, והיא אמרה שאיננה חשה בטוב זה הכל, אך היה זה הרבה יותר מכך. לאחר שבועיים לערך התבשרתי כי היא הרימה ידיים ונכנעה, ומסרה נפשה לבורא לחבור אל בן זוגה שלה חיכה אי שם בעולם האמת. כן אותה אמריקה הגדולה מדינת החלומות לכאורה, לקחה ממני את דודתי היקרה שאהבתי מאוד. אותה אמריקה הרסה משפחה חמה ופירקה אותה לגורמים, ואני שואלת האם זה שווה כך בקלות לוותר על קרוב משפחה ו\או חבר, ולו רק כדי שלא יהיה צורך חלילה לתת יד וכתף בסיוע?!

הייתי עושה הכל כדי שדודתי תחזור, וכן הפכתי עולמות ויעידו אותם לילות ללא שינה כשאיתה שוחחתי השכם וערב, שתחזור הביתה כי אין לה שם מאום. הבית האמיתי שלה הוא כאן יחד איתנו בני משפחתה. והכתובת הייתה כתובה על הקיר וראיתי אותה בבירור והתראתי יותר מפעם, שהסיפור הזה יכול להסתיים אחרת ובצורה יפה, אך העקשנות והגאווה עשו את שלהם וכל השאר היסטוריה.

והיום כשאני שומעת סיפורים על מי שחי לו אי שם בארץ זרה ורוצה מאוד הביתה לחזור, ליבי אליו יוצא שאינו מקבל את הפרגון הנכון ואת הושטת היד לעזרה בסיוע לחזור הביתה. ואני מתקשה זאת לעכל ושואלת. האם אתם אלה שחיים כאן בארץ ומצהירים קבל עם ועדה עד כמה אתם מתגעגעים, האם אתם באמת מתכוונים למה שאתם אומרים? האם אתם באמת רוצים שאותו בן משפחה יחזור הביתה אליכם, או שמא אילו רק מילים מתוך התרגשות של אותו רגע בשיחה טלפונית של פעם ב...? היו כנים עם עצמכם כשאתם מזילים דמעה בשיחה עם אותו קרוב, היו מספיק הוגנים לומר את האמת אם אתם באמת רוצים אותו קרוב אליכם או שאין לו מקום בליבכם ובביתכם, כי אולי יהפוך הוא לנטל עליכם. האם תוכלו לחיות בשקט נפשי בעוד הוא שם סובל, ולא חי כי רק מנסה לשרוד את היומיום? אז מה אם צריך קצת לעזור, ואולי זה לא יהיה כל כך קל ופשוט אבל יקירכם יהיה איתם קרוב אליכם במרחק נגיעה, ולא מעבר לאוקיינוס בפער של עשרות שעות, ויום איננו יום ולילה איננו לילה. לשם מה ישנה משפחה אם לא לתת יד, להקל ולסייע? זוהי זכות גדולה להיות שם עם הלב והנשמה, הלא מדובר בבן משפחה יקר, אז על מה המהומה? האמת, זאת לא אבין ולא אדע ואולי גם טוב שכך, כי אינני מאמינה בנטישת בני משפחה ולא רק, אלא בכלל אין לנטוש אף אדם ובמיוחד לא בשעת מצוקה ולא משנה מהי.

תמיד יש לתת יד, להקל ולסייע בכל דרך אפשרית, זוהי זכות לעשות כן ואסור מכך להתעלם חלילה. וקשה לי יותר להבין ולעכל, הלא מדובר בבן משפחה אז איך בכלל אפשר להעלות זאת על הדעת לסובב את הגב, ולומר אם תגיע מה יהיה? מה תעשה ולאן תלך? נו באמת עד כדי כך האהבה בלב בוערת עם אכפתיות או שזאת סתם "הצגה" יפה של געגוע ואז כאילו וכלום הכל חוזר לשגרה ומה? מה עם אותו קרוב שאי שם מנסה לבנות את חייו ומשתוקק הביתה לחזור? מי אותו יעודד וירים אם לא בני משפחתו שלהם זכות הראשונים מן הסתם? אז מה אם קרובי המשפחה ניסו את מזלם אי שם במרחקים, ולא צלחו אז מה? יש להם בית ואליו יכולים הם לחזור בכל רגע נתון, וזקוקים הם ליד תומכת ואוזן קשבת וכתף להישען, ובטח שאינם צריכם את חוסר הפרגון כי אם צמאים הם למילה טובה ולעידוד, כי מלאים הם בחששות ופחדים. בכל זאת מדובר במעבר ואין זה מחייב כן, אך עלול הוא להביא לטלטלה וזעזוע קל בשל עקירת מקום מגורים. בכל זאת ישנו שינוי מנטאליות, שפה, הכרת מקום, חוסר בידיעת חוקים וכל יתר הפרוצדורה ועוד כהנה וכהנה סידורים ודברים שתוך כדי צצים ועולים. אז במקום להיות שם איתם, עם יקירכם ולתמוך על ידי ליווי והקלה במעבר, אתם בוחרים בדרך הכואבת והמרחיקה. דעו רק כי דרך זו גורמת לקרע וכאב, מה שמביא להרבה דמעות של צער ואכזבה ולמשקעים וחרטה. כמו כן גם להרגשה שהם לבד במערכה נטושים ללא משפחה, ועם הרגשה של בדידות ואין על מי לסמוך ולהישען. וזה כואב, זאת הרגשה הכי כואבת בכל הגוף והנשמה.

פקחו עיניים אנשים, שימו לב והיו מודעים למה שאתם מוציאים מפיכם כשאתם אומרים: "לו הייתם כאן קרובים היינו יכולים לעזור, אבל אתם שם רחוקים אז מה נעשה?" אז הנה מבחן התוצאה, יקירכם רוצים לחזור ולהיות כאן איתכם קרוב, אבל אתם לא מאפשרים להם כי אם מסובבים את הגב. ועל זה נאמר: "אחד בפה ואחד בלב", וחבל, מאוד חבל. האדם לא מעריך את שיש לו עד שאין לו, וזה לצערי תקף לבני אדם ולדברים אחרים. מה שיש היום אין לדעת אם יהיה ברגע הבא, אז זרקו הגאווה, הכעס, הסיבות, התירוצים, הסיפורים וכל יתר הדברים האחרים. קבלו בזרועות פתוחות את יקירכם ואמצו אותם באהבה אל חיקכם וכפי שאומר המשפט: "הדם לא נהפך למים".

כל הזכויות שמורות לאסיה ©