נגינת ארפג`יו בגיטרה

ההגדרה של ארפג'יו היא נגינת תווי אקורד בזה אחר זה (ולא יחד). זוהי הגדרה רחבה ויש להסביר אותה ביתר פירוט. נבחין בין נגינת ארפג'יו כפריטת ליווי לנגינת ארפג'יו בנגינת סולו.
ליווי – פריטת ארפג'יו מתאימה לשירים שקטים ורגועים שבהם לא נדרשת נוכחות חזקה של הגיטרה. צלילי האקורד נשמעים בנפרד במעין גלים שמזכירים נגינה על נבל. מבחינת הטכניקה מתבצעת פריטת הארפג'יו באופן הבא:
היד הלוחצת (היד האחראית לאקורדים) מנגנת בדיוק כמו בכל פריטה אחרת ועוברת בין אקורד לאקורד. יתרון אחד שיש לפריטת ארפג'יו על פריטות אחרות הוא שלא מוכרחים לכסות את כל האקורד אלא רק את המיתרים שפורטים עליהם. אם לדוגמא מנגנים רק על מיתר הבס 6 ומיתרים 1 ו 2 אז לא מוכרחים להניח את אצבעות האקורד על מיתרים 3, 4 ו- 5 (אם כי אני תמיד אומר לתלמידים שלי שיעשו בכל מקרה את האקורד המלא, כדי לא להתרגל לנגן אקורדים חלקיים). לעומת זאת חיסרון שיש לפריטת ארפג'יו הוא ששומעים בבירור כל צליל שמנגנים: כאשר פורטים בפריטה חופשית אז מיתרים שאינם נשמעים כמו שצריך (בגלל לחיצה חלשה או בגלל אצבע שמפריעה) מקבלים "גיבוי" מהמיתרים האחרים ולא שומעים אותם. אך בפריטת ארפג'יו שומעים כל צליל בנפרד ולכן חשוב לעבוד על האקורדים בצורה טובה וללחוץ עליהם בצורה מושלמת בזמן הפריטה.
היד הפורטת נמצאת בפריטת הארפג'יו מעל פי התהודה באופן כזה שרק קצות האצבעות (או הציפורניים למי שיש) נוגעות במיתרים. שום חלק אחר של היד לא בא במגע עם הגיטרה ויש להרחיק את שורש כף היד ככל האפשר. אנו משתמשים בארבע אצבעות בלבד – האגודל, האצבע, האמה והקמיצה, ללא הזרת. האגודל (P) אחראי על מיתרי הבס (שלושת המיתרים העליונים) ובכל פעם שצריך לפרוט עליהם נשתמש בו. הבס משתנה מאקורד לאקורד ויש להקפיד לפרוט על המיתר המתאים בכל פעם שעוברים אקורד. האצבע המורה (i) פורטת על מיתר 3 (הספירה היא תמיד מלמטה, מהמיתר הדק לעבה), האמה (m) פורטת על מיתר 2 והקמיצה (a) פורטת על מיתר 1.
סולו – כשמדברים על ארפג'יו בסולואים בדרך כלל מתכוונים לנגינה מהירה של צלילי האקורד זה אחר זה באמצעות טכניקה של סוויפינג, אך יש לזכור כי מהירות הנגינה איננה נכללת בהגדרה היבשה של ארפג'יו. כאמור, ארפג'יו זו נגינה של צלילי האקורד בנפרד, בזה אחר זה, גם אם מנגנים את הצלילים לאט.
הצורה הכי פשוטה של ארפג'יו בסולו היא נגינה של אקורדים משולשים (טריאדים) בכל מיני ארגונים שונים של הצלילים המרכיבים אותם. ארפג'יו יכול להיות מקומי – כשמנגנים על מיתר אחד או על שני מיתרים באותה הפוזיציה - והוא יכול להתפרש לאורך כל צוואר הגיטרה. לדוגמא: אם האקורד שבליווי הוא Am אז צלילי הארפג'יו שננגן יהיו A (שורש), C (שלישי) ו- E (חמישי). הצלילים האלה קיימים במקומות רבים לאורך הצוואר ואפשר לבנות מהם תבניות רבות של ארפג'יו. ארפג'יו מקומי נמצא למשל בפוזיציה החמישית – מיתר ראשון שריג 5 (השורש A), מיתר ראשון שריג 8 (השלישי C) ובמיתר השני בשריג 5 (החמישי E). משלושת הצלילים האלה אפשר להרכיב כל מיני סולואים על ידי בחירה של סדר הצלילים. ארפג'יו ארוך יותר יהיה מורכב ממספר ארפג'יו מקומיים כאלה.
צורות מורכבות יותר של ארפג'יו הן כאלה שכוללות צלילים נוספים כמעבר לאחד מצלילי האקורד או כהשלמה לאקורד מורכב יותר. כמובן שהאופי של הארפג'יו ישתנה עם הוספת צלילים שאינם חלק מהאקורד שברקע וכדאי לבדוק אם הצלילים הנוספים משנים אותו לטובה או לרעה. לדוגמא: את האקורד Am שהזכרנו לעיל אפשר לנגן עם הוספה של B (השני), או G (השביעי) או כל צליל אחר, שיעניק לו גוון נוסף. עם זאת, אם מוסיפים יותר מצליל אחד אז זה כבר לא ישמע כמו ארפג'יו אלא כסולם.

לסיום נציין מספר טכניקות לנגינת ארפג'יו. הטכניקה הראשונה נקראת סוויפינג. הכוונה היא להחלקת המפרט בצורת גריפה (משמעות המילה סוויפ באנגלית היא טאטוא) כלפי מטה או כלפי מעלה. זוהי פריטה חסכונית שאפשר להגיע באמצעותה למהירות פריטה הרבה יותר גבוהה. הארפג'יו שמנגנים בצורה הזאת יכלול בדרך כלל גם טכניקות של האמר און, פול אוף ולגאטו כהשלמה. שילוב של הטכניקות האלה יכול להביא למהירות מאוד גבוהה.

טכניקה אחרת שמפרקים בה את האקורד למרכיביו ולמעשה מנגנים בה ארפג'יו, היא טכניקת הטאפינג, בה מקישים באמצעות היד הפורטת על צוואר הגיטרה.