אישונינו- הילד הקטן שבנו

השתקפות! העומד מול חברו משתקף בעינו וחברו בהביטו משתקף בו. תהליך ההתקשרות האנושית הינו תהליך רפלקטיבי של השתקפויות ותגובות, תנועה מתמדת בין האני לבין האתה והשפעה של אחד על זולתו.
כשמגיח אדם- האישון- הילד שלנו לחללו של עולם ,ברגע שהוא פוקח את עיניו, נוצר לראשונה תהליך של השתקפות. התינוק הרך משתקף בעיני הוריו והם משתקפים בו. אפשר לראות עובדה זו כטכנית בלבד, ואפשר לראות בה מהות של הקשר המיוחד שבין ילד להורה ובין הורה לילד.
תהליך ארוך של גידול וגדילה, צימוח וצמיחה, השקעה והשקייה, רצון וריצוי, שבין הורה לילד מתמצה ברגע הראשוני שאחרי הלידה , רגע של השתקפות ההורים בעיני הילד ושל השתקפות הילד בעיני ההורים. מהלידה והלאה יימשך הרגע הזה, יתעצב ויתעצם.

הילד הוא יצור שתכונותיו ואישיותו מועברים פיזית מההורים ודרך ההורים. יש תורשה שהיא גנטית, ובנוסף לזה ואולי בעיקר הילדים שלנו הם תוצר של אירועים שקרו לנו, דברים שהעברנו להם ביודעין או שלא ביודעין. דפוסי התנהגות שאנו קיבלנו בתור ילדים קטנים ונחרטו עמוק בתוך המוח החייתי שלנו- המוח השורד (בעיקר באמיגדלה- בלוטת השקד). בזמן מתח אותם דפוסים שכל כך פחדנו מהם שכל כך ייחלנו שהורינו שלנו לא יגיבו לפיהם- הופכים להיות שלנו. אנו מגיבים באופן דומה מאוד להורינו.
כלומר כשאנו במתח ולחץ במקום לפעול מתוך בחירה- מהמוח הקדמי- המוח הבוחר, מערכת ההישרדות תופשת פיקוד ונחשול עצום של הורמונים- הורמון החרדה- קורטיזול ואדרנלין מציף את הגוף. במקום לבחור את הפעולה (מהמוח הקדמי) המוח האחורי משתלט עלינו ופועל לפי מה שנרשם בילדותינו. את הדרך הזו נעביר כמובן לילדינו שלומדים מאיתנו איך להגיב בזמן מתח. (אם לא נטפל בזה)
דוגמה קטנה למציאות תגובה שכזו. כשילדינו הקטן שופך את החלב אנו נגיב כמו שהגיבו הורינו באותה דרך תגובה, אם הם כעסו אנו נכעס כמוהם, אם הם צחקו אנו גם נצחק.

תחשבו רגע על עולל שיצא זה עתה מבטן אימו, עולל רך וחסר ישע שאין באפשרותו לדאוג לעצמו כלל (צאצאי האדם- תינוקות אילו הצאצאים התלויים ביותר מכל צאצא של יצור אחר, יותר תלות ויותר זמן). כל מה שיש ליצור זה בחייו הם אימו ואביו ,הוא תלוי בהם לחלוטין. התינוק הרך מרגיש וחש כל ניע כל תנודה כל תסכול וכל חוסר ביטחון או שדר שהוא מקבל מהוריו. שפת התקשורת בגיל זה היא לא שפת מילים אלא אינטואיציה וטלפתיה התינוק חש את הוריו והם חשים אותו. כל תחושה וכל מחשבה של ההורים עוברת ישירות אל העולל הקטן. לכן מחשבה חיובית תביא לבניה ומחשבה שלילית תביא לקושי.

אצל אמא לילד ראשון רבים הם החששות והפחדים, התהיות השאלות המנקרות האדרנלין שהיא מפרישה עובר לתינוק דרך המנח שלו, דרך התחושה ודרך האדרנלין המרובה שנמצא בחלב (כתוב בגמרא שבזמן כעס לא מניקים). האדרנלין שחודר לילד הופך אותו לכועס וחסר שקט. רוגע ושלווה של האמא ישדר לילד רוגע ושלווה, וכמובן זה יתבטא גם ברוגע של הילד (ולדעתי גם ימנע בעיות למידה והיפר אקטיביות מאוחר יותר).חשוב ביותר לאימא להבין ולהיות שלמה עם עצמה, ולא לשדר חוסר ביטחון ורגשי אשמה . לעיתים צריך עזרה משפחתית או מקצועית על מנת להגיע לשלוות הנפש הפנימית הכל כך מיוחלת.

הבה נדמיין אמא הולכת עם ילדה הקטן ברחוב ומחזיקה בידו, ולפתע עובר כלב גדול. האמא אומרת לילד מכלבים לא צריך לפחד אך היא כולה רועדת מפחד ומחזיקה את יד ילדה חזק יותר, רועד יותר, נחשול הורמוני הפחד גוברים. הילד ככל שהוא יותר קטן הוא פחות מבין את המלל. הוא ירגיש את הרעד הגובר, את החשש הכלוא ואת ההורמונים. אצל הילד תשתרש ההרגשה שכלבים זה מאד מסוכן אולי הוא יפתח פחד מכלבים אפילו שבעצם לא קרה כלום.

ג. בחור צעיר בגיל שלושים גדל בבית שבו היה מתח גדול בין ההורים מלווה בהרבה ביקורת בין האבא לאמא ובין האבא לילדים. כבר בהריון במהלך הלידה ובקטנותו ג. ספג את הביקורת ואת המתח. בתחילת הטיפול עלה חוסר הרצון להגיע לזוגיות כיוון שבתפיסת עולמו הוא ראה את הזוגיות בתור נושא שלא כדאי להגיע אליו. (כמו אדם שהולך למסעדה וצועקים עליו,או שהאוכל לא מגיע בזמן ולא טעים, הוא לא יחזור לאותו מקום.) אחרי שעבדנו תקופה ושחררנו מתח על נושא הזוגיות. ג. פגש בת זוג והיה לו טוב מדי פעם הוא הוציא ביקורת ארסית בדיוק כמו ששמע בבית הוריו בקטנותו. בתהליך העבודה ג. הבין שזה דפוס התנהגות זה יושב אצלו ולא אצלה, הוא שיחרר את הביקורת והצליח להקים משפחה שמחה.

דבר נוסף שמשתקף בעיניי הילד אלו התסכולים שלנו מעצמינו, התקוות שלא הגשמנו, הצפיות שלא מימשנו. מהילד שאך זה מקרוב בא אנו מייחלים למה שאנו לא הספקנו. אנו מטילים על כתפיו הרכות את השאיפות הכמוסות שבלבנו, את תקוותינו הגדולות שלא הצלחנו להגשים. הילד שלנו יגדל עם המשא. הוא ינסה בכל מאודו לרצות אותנו. אולי הוא יצליח ואולי לא, אבל, הוא לא יהיה עצמו, הוא יהיה שלל הצפיות שלנו, והרי הוא נולד להיות הוא עצמו.
למשל במקומות מסוימים מצפים מהילד שילך ללמוד רפואה או משפטים כי זה נחשב. הילד קולט את זה מאמץ זאת כמטרה.הוא מתאמץ להשיג את המצופה ממנו אפילו אם זה לא נאמר במילים. במידה והוא משיג את מה שרצו ממנו ההורים, לא הכרח הוא שיהיו לו חיים שהוא בחר, ואם הוא לא ישיג את זה הוא ירגיש שלא עמד כראוי בצפיות הוריו, ותסכוליו יכולים ללוות אותו בכל מהלך חייו.

פעמים רבות תסכולים שלנו עוברים אל הילד, אירועים שלא פתרנו עוברים אל הילד. בצמיחתו הוא אוסף אליו את אהבתנו וגם את תסכולנו. האם הוא צומח להיות מי שהוא בוחר להיות?
עבדתי פעם אם ילד בכור, שאביו תכנן להיות רב גדול והאב לא הצליח בלימודיו. תסכוליו גרמו לו ללחוץ על הבן בנושא לימודי יהדות ללמוד כמה שיותר הוא דחף אותו כל כך חזק שבשלב מסויים הבן שנא ללמוד תורה וגמרא ופשוט עזב את הכל.

מספרת דינה מהמרכז: כשילדתי את בני השני נוצר מתח ביני לבין בעלי שסבר שאין לנו מספיק כסף לגדל עוד ילד כרגע, ועדיף לחכות. בגלל המתח שנוצר ביני לבין בעלי הילד נולד לא רגוע, וגם הבעל לא קיבל אותו. הילד לא ישן בלילות והיו לו הרבה כאבי בטן. כל הבית נכנס למעגל עייפות וכעס. הרגשתי שאנחנו "טובעים". אחרי חודש הייתי רגישה כל כך, עצבנית ועייפה , לא הייתי מסוגלת לתפקד כאם לשני בנים. שנינו, בעלי ואני יצרנו קשר עם מטפלים בשיטת מוח אחד ועברנו טיפול פרטני. המתחים שהיו בנינו ,קבלת הילד אל תוך חיינו, וחיינו המשפחתיים התעצבו בהדרגה. המעניין הוא שכבר אחרי שני טיפולים שמנו לב כי הילד נרגע, ינק ברוגע וישן טוב.

בפסיכולוגיה יש שיטה לטפל בילד ודרך הילד להגיע להורה. ואני מציע את ההיפך, באמצעות ההורה למצוא את הדרך לטפל במשפחה ובפרטים בה. לשחרר אירועים, תסכולים ודפוסי התנהגות על מנת להיות הורים מאפשרים ומבינים, שומעים ומקשיבים.

מספרת חנה מירושלים: כשילדתי את בני הבכור חייתי בטוב ובקבלה. תוך כדי הנקה של בני הבכור, בהפתעה נכנסתי להריון שגם נודע לי מאוחר עליו (חשבתי שהנקה זה אמצעי מניעה...) הייתי בדיכאון מההיריון ואחרי הלידה נכנסתי לדיכאון לידה. אושפזתי במשך שנה בבית חולים עקב הדיכאון. מאוחר יותר התאוששתי והמשכתי בחיי בטוב. בני הבכור אפילו לא ידע במודע על הסיפור הזה. שנים לאחר מכן כשבני היה כבר אבא ובנו נפגע אנושות הוא הגיב כמו שאני הגבתי- בדיכאון עמוק. כשהוא הלך לטיפול וברר את עומק הסיבה- הסתבר כי הגיל שבו נחקק דפוס ההתנהגות הזה הוא גיל שנה. כמובן הוא לא זכר את הסיפור והוא בא לדבר איתי קישרנו את הדיכאון של בני לדיכאון שלי. היום אני יודעת שאם הייתי מטפלת אז בדיכאון ומדברת ומעלה את זה למודע בני היה יכול להיות יותר בחירי בהתנהגויותיו.

מתוך מודעות שלנו כהורים, מתוך נכונות לברר עם עצמינו כאבים ותסכולים מהעבר נוכל להצמיח בביתנו שתילים הגדלים על קרקע יציבה ופורייה, שתילים הגדלים לתפארה. המודעות והערנות שלנו חיוניים לגדילה של ילדנו.

יוסי גולד
מטפל ומורה מוסמך בשיטת מוח אחד
פלאפון: 050-5452628
מטפל ומורה בכיר וותיק בשיטת מוח אחד