גאות ושפל בכתיבה

אנשים כותבים או יוצרים מתחומים אחרים נפגשים לא פעם עם תחושות של מבוכה ואפילו אימה כאשר מגיע שפל ביכולות היצירה שלהם.
התנודות של גאות ושפל הן הכרחיות ואינן מתקיימות רק בחוקי הטבע שלנגד עינינו. הן חלות גם על גלי המחשבה שלנו והתפקוד הגוף-נפשי שלנו ומאפיינות לפיכך את המקצב הפנימי של כל אחת ואחד מאתנו. לכל אחד חוקי שפל וגאות משל עצמו. תקופות בשנה, או שעות ביום שבהן גלי המחשבה נעים קדימה באופן שמאפשר לנו להניע את המשאב היוצר שבנו מן הכוח אל הפועל. ואילו תקופות אחרות, לכאורה של שפל, שגם בהן מתקיימת תנועה, אך היא פחות נראית כלפי חוץ. אם נחווה אותה כחלק בלתי נפרד מתהליך היצירה ולא נהיה שיפוטיים כלפיה, היא תעשה את "העבודה שלה" ותניב תוצרים מאוחר יותר.

הנה שתי מחשבות על כתיבה:


לא לרצות

בעת שאנו כותבים, או יוצרים בכל מדיום אחר, המצב המנטאלי שנכון לזמנו הוא מצב נקי של העדר היסטוריה, במובן של סיפור כמו גם במובן של ידע. מצב של העדר דעות קדומות, העדר דעה בכלל, העדר רצון לטעון דבר-מה. מצב של מבט רחב, ללא כתמים, ללא כסות. מצב של ראייה בהירה, התבוננות שאינה רוצה, שאינה תאוות הישג.

וביחד עם העדר הרצון קיימת עוררות שקטה. לא דוחפת. שפנויה להיות היא עצמה, הנאה ללא צל.

אני כותבת עכשיו לא כי רציתי לכתוב כל חיי ועתה התפנה לי הזמן לכך. אני כותבת עכשיו משום שזו ההוויה הכי קרובה למה שאפשר לקרוא לו "אני" ברגע זה ממש. הכתיבה מתוך הבטחה היסטורית היא כמו טיפוס במעלה תלול עם משקולות על הרגליים. הדברים שייכתבו – ייאמרו באופן מותנה לתחושת הכאב ויידמו לחוויה גופנית של אינוס – משמע שאני כבולה לנדר שלי, לכאורה "לא אוכל להמשיך בחיי ללא מימושו, חיי אינם חיים מבלי שאצליח לומר את דבריי".
בעת שמחשבה מסוג זה מתרוצצת במוחי, אני אסורה ואזוקה לרעיונותיי הקודמים. אינני כעת. אני בעבר. אני הווה את הדימוי ומחמיצה את הווייתי כעת שאינה דומה כמעט משום היבט שהוא לזו של הרגע החולף.



געגוע


כמעט בלתי אפשרי לכתוב מתוך תחושה של געגוע, אבל הגעגוע בכל זאת הכרחי לכתיבה. במקרה שגעגוע אוחז בך, נסי להבחין מה טעמו. האם זה ההעדר או הישנו. כלומר שגעגוע יכול להיות צבוע בדבר-מה שהיה ואיננו יותר, או בדבר-מה שיש אליו כמיהה. תחושת הכמיהה מסמנת נוכחות, גם אם אינה בטווח עין. אבל אפשר לחוש אותה ולדמות כיצד היא מתקרבת. לכן כדאי להתחיל ממנה. למשל, בעודי כותבת, אני כמהה לשורה הבאה, אבל לא אוכל להיות בה לעולם לפני שאכתוב את זו שנכתבת כעת. מצד שני לא אוכל לכתוב מבלי לחוש את הרגע הבא, העתידי, משום שהוא מושך אותי אליו וקורא לי לבוא בעקבותיו. זו השורה שנכתבת עכשיו, שמקודם היתה עתיד וכעת היא כבר עבר. אבל היא אינה עבר שנקבר מת, אלא היא עבר ער. רצף של היותי.

מאחלת שנה של יצירה ומימוש,

עידית,
מטפלת גוף-נפש ואוצרת לאמנות. מנחה קבוצות כתיבה ומלווה אנשים בתהליכי יצירה.