למה לכתוב?

"תראו אותי!" קראה הילדה הקטנה, מציגה לראווה את הבלון האדום לעיניים זרות, בעליצות נטולת היסוס או מבוכה. אחרי שהמשכנו בדרכנו על מדשאות הקמפוס הירוקות, אמרה אחת מחברותיי למסלול הכתיבה: "זה בעצם מה שכולנו רוצים".
כולנו רוצים שיראו אותנו, ואנשים כותבים אולי רוצים זאת במיוחד. עוצמת הכתיבה היא ביכולת להביא את זווית הראייה שלך על העולם. המורה הראשונה שלי לכתיבה אמרה, שכל הסיפורים הם בסופו של דבר על עבודה, אהבה או מוות. ואכן, בבחירת הנושאים קשה להיות מקוריים. העולם כמנהגו נוהג, והייחוד שכל יוצר מביא עמו היא תפיסתו האינדיבידואלית.
כתיבה מעניקה את האפשרות לתת לאחרים להציץ מבעד למשקפיך. פירוש אישי לכמה סיטואציות בחיים. לא משנה על מה כותבים, המילים משמשות ככלי להעביר משהו מהעולם הפנימי של הכותב החוצה, למישהו שיקרא, יחשוב וירגיש. סיפורים נובעים מהשיח שלנו עם עצמנו, ומסתתרים בפינות הרחובות. עיני הכותב מבחינות בהם, והוא מנסה להעביר את המיקוד הזה לקורא. האישה שרצה במעלה המדרגות היורדות בתחנת הרכבת, המילים הבלתי-נראות שכתובות מסביב לאותיות השלט הסתמי לכאורה בחנות, הזכרונות שתלויים באור אחר הצהריים בדרך לרופא השיניים - אלה ואחרים הם כולם סיפור.
אנשים עשויים לחשוב שכתיבה היא חופש לעוף עם הדמיון, ומצד שני נוטים לתהות על היסודות האוטוביוגרפיים בעבודתו של הכותב. בפועל, אחת החירויות היא היכולת לערבב אמת ובדיון במינונים משתנים, ליצוק את עצמך לתוך דמויות ולברוא עולמות חדשים, ובכל זאת להיות מופתע בכל פעם שאתה נכנס לסיפור בדלת האחורית. כתיבה היא לפעמים גם ניסיון לנסוק בתוך מסגרת, עם כבלים שנכרכים סביב הכנפיים, מתוך השאיפה ליצור מעוף צורני. כל הכללים שצפים ועולים, והשאלות שמרחפות, שאין עליהן תשובה חד-משמעית. איך לטוות את קורי העלילה סביב הדמויות? באיזה משלב שפה להשתמש בדיאלוג? על מה להתעכב בין הסצנות? איך הסיפור עובד, אם בכלל? והשאלה החשובה מכולן – האם הצלחתי להעביר לקוראים את מה שרציתי לומר? אבל הקסם האמיתי של הכתיבה הוא, כשהאצבעות רצות על המקלדת, טובעות את הרעיונות שלא ידעתי על קיומם עד שהתחלתי, ולא משנה כמה ארוכה היתה תקופת המחשבה שלפני.
במקור נכתב הטור הזה על הקשרים שבין כתיבה לעצמאות, אבל כנראה שהקשר האמיתי הוא בין כתיבה לעצמיות. בעולם שבו כולם כל הזמן רצים, ממהרים ודורסים, זו דרך לעצור ולומר: גם אני כאן. להביע את הרעיונות בצורה מסודרת, בלי לריב על רשות הדיבור ולהיאבק בתיאוריות ובדעות לפני שסיימתי את המשפט. יותר מהכול, היא ניסיון להפוך את הכאב שלי לשקוף פחות.