על תת מודע וחורף...

לעולם יזוהה אצלי החורף עם קדרות, אפרוריות ודכאון. כך לפחות חשבתי.

לפני 5 שנים השתתפתי במחקר באסף הרופא בנסיון למצוא טיפול לדכאון החורף (או בעגה המקצועית: הפרעה רגשית עונתית). איכשהו בארץ פחות מייחסים חשיבות להפרעה הנ"ל, אך באירופה הקרה, קנדה ומדינות נוספות על פני החצי האחר של הכדור מכירים ומטפלים בה היטב.

שנים שאני מתכנסת לתוך עצמי עם הענן הראשון ולא מפסיקה לאכול עד השמש המפציעה באביב. נטולת חשק ותשוקה, אפילו גרף העסקאות שהייתי סוגרת בתקופת הנדל"ן של חיי, היה משקף את הירידה המשמעותית במצב רוחי.

כך היה במשך עשרות שנים. על אף הנסיונות הרבים לסייע לעצמי, החל בחיבור לאלקטרודות, השתתפות במחקר, חשיפה לתאורה מיוחדת ועוד. שום דבר לא הצליח להעיר אותי מתרדמת החורף.

עד שיום אחד. בערך לפני שנה, גיליתי להפתעתי שכבר אמצע דצמבר, ואני עדיין במלוא העשייה והתשוקה. ניסתי לברר עם עצמי מה יש בחורף הזה שלא היה קודם? מה קרה השנה שהעננים לא מאפילים על יומי?

ואז הבנתי שהעיסוק האינטנסיבי בעולם התת מודע, באוטוסוגסטיה ובשכנוע עצמי – נותן אותותיו גם עלי. כן, הקסם עבד. וחורף נמחק מתודעתי בהקשר הישיר של דכדוך ותרדמה.

רגע של מדע…

המח הוא מערכת מופלאה מאין כמוה. במח מליארדי תאי עצב שלכל אחד מהם אלפי שלוחות המתקשרות עם תאים אחרים. החיבור בין שני תאי עצב נקרא "סינפסה". כל גירוי חושי גורם להפעלת הסינפסות. מראה של תינוק צוחק גורם אצל רובנו להתפשטות תחושת אהבה בגוף, ריח של סיגריה יפעיל משיכה או דחייה, בהתאם לחווית העישון שלנו. המחשבה לבדה מפעילה את הסינפסות, כך שמספיק שניזכר בחוויה נעימה מעברנו כדי להפעיל סינפסות שיחברו אותנו לתחושת אושר.

אם שיר ילדים מסוים מזכיר לכם את גן הילדים בו סבלתם מגננת מתעללת, לעולם השיר הזה יעלה בקונטוציה שלילית. ולהפך, אם ריח של מרק עוף מעלה זכרון מבית סבתא, תמיד מרק עוף, אסוציאטיבית, יזרוק אתכם לתחושת חמימות ומשפחתיות. הקשרים הללו המכונים "סינפסות" , מהווים סוג של תחנת ממסר בין התאים העצביים הטבועים בתת המודע שלנו.

הבנו כבר שהמח אינו יודע להבדיל בין דמיון למציאות, לכן הסינפסות יפעלו בין אם הגירוי מציאותי ובין הוא בדמיון. החוקר בפלוב (על שמו נקרא הרפלקס הפבלובי) צלצל בפעמון בכל פעם שהאכיל את כלבו. הוא גילה שלאחר שבועיים מספיק שהוא יצלצל בפעמון כדי שהכלב יזיל ריר, גם ללא הימצאות אוכל בסביבתו, שכן במוחו של הכלב נוצרה סינפסה המחברת בין צליל הפעמון לאוכל.

כך בדיוק נוצרות הסינפסות גם אצלנו. חזרה על ריטואל קבוע, מחשבה או חוויה, יוצרת במוחנו חיבורים המשתרשים בתת המודע והופכים לאוטומט.

צליל, מילה, ריח או תמונה מפעילים סינפסות המתקיימות בנו ומייצרים הפרשת חומרים במוח, כדוגמת האנדרנלין המופרש בשעת צפייה בתחרות ספורט כלשהי. על אף שנשב בנוחות בספה בסלון, המח יתנהג כאילו והוא על המגרש. כנ"ל לגבי מחשבה או צפייה בסצנה ארוטית, המח ישר יתרגם ויפעיל את הסיפנסות המתאימות…

השוס!

ניתן לייצר סינפסות חדשות במהלך כל חיינו. המח אינו מוגבל ביצירת "חיבורים חדשים". חיזוקים שליליים או חיוביים החוזרים על עצמם ייצרו סינפסות, חוויות עוצמתיות המלוות ברגש – יצרו גם הן סינפסות (ספר ילדות אהוב/הנשיקה הראשונה וכו).

כיצורי אנוש, מכונות משוכללות, יש לנו את הפריבלגיה לייצר אינסוף סינפסות המותאמות לרצוננו. להיפטר מחיבורים שאינם משרתים אותנו ולייצר חדשים בהתאמה. בכל רגע נתון יש לנו את החופש לבחור את המחשבות שלנו ולשנות את עמדתנו בדרך שתסייע לנו להפריש מוליכים עצביים הגורמים לאושר (סרטונין) או אהבה (פנילאתילמין). אגב, פנילאתילמין הינו מוליך עצבי המצוי בשוקולד, ולכן רבים מאתנו "מתמכרים" אליו, אך יש בנו את היכולת לייצר סינפסות חדשות ולאמן את המח לראות פירות או מאכלים בריאים אחרים ולהפריש את אותו הורמון…

שינון מחשבתי או ריטואל מעשי הם הדרך הטובה ביותר ליצירת סינפסות חיוביות. או במקרה שלי, סינפסות שמקשרות את החורף, במקום לדכאון ,לפריחה והתעוררות.

מדהים כמה שזה עובד. אני אפילו עובדת בימים אלה על ייצור סינפסות של שיזוף … אי אפשר לפספס את התוצאות :)

שלכם באהבת אמת,
פריידי

נ.ב. בשבועות הקרובים נפתחים קורסים חדשים של "מרחב מודעות" - תכנות תת מודע, ריפוי אנרגטי ותקשור. מוזמנים לפנות אלי לפרטים